הגיעה העת ל"ניקוי אורוות" במש' התקשורת ולהעברת כל החומרים למשטרה

מינויו של שמילה מימון כמנכ"ל זמני היא הזדמנות מתאימה עבורו "לנקות את השולחן" ולהעביר למשטרה את כל החומרים המצביעים (לכאורה) על מעשים פליליים, שנעשו במשרד התקשורת בשנים האחרונות. יש גם צל"ש לאישה אמיצה במשרד. 
מאת: אבי וייס, 24.5.15. 20:15

ניתוח: מינויו של שמילה מימון (כאן), למנכ"ל זמני של משרד התקשורת, במקביל למינויה של איילת שקד לשרת המשפטים (שלא מחוברת "לקליקת הפרקליטים" ונקווה שכך זה יישאר, בניגוד לקודמתה, ציפי ליבני, שקידומה הוא תולדה של קשר הדוק עם אהוד אולמרט, שנמצא כיום בדרכו לכלא), במקביל לחשיפות ולכתבי האישום של חלק (קטן עדיין) מ"קליקת הפרקליטים" ע"י מח"ש (יחידה במשרד המשפטים) ולה"ב 433 (יחידה במשטרת ישראל), כל אלה הם רקע מתאים והולם לתהליך של "ניקוי אורוות" יסודי, גם במשרד התקשורת. האווירה של הפקרות שבה ניתן לתחמן כל דבר ולהעלים עבירות פליליות בסיטונות בחיפוי הדדי - נגמרה. 

שמילה מימון (שמגיע נקי כפיים בעניינים שמפורטים כאן), יוכל למצוא את כל המסמכים בפרשיות, שאני מדבר עליהן כאן, כנראה בכספת שבמשרד. מה שמצופה ממנו: לגשת עם המסמכים הללו למשטרה ולבקש, שהמשטרה תחקור את מה שכתוב במסמכים הללו. זה כולל 3 פרשות (לפחות) נפרדות, שיש בהן קשר פנימי הדוק, שעוד ייחשף.

א. "הפרשה הסודית". 
הטיעון, שהעניין הזה נדון בערר בבית הדין הארצי לעבודה, הוא הסחת דעת מהעיקר, כי בית הדין לעבודה אינו משטרה ואין לו שום כלי חקירה, איסוף ראיות, מעצר, תביעה וכיו"ב. 

ממה שאני קראתי בתיק הזה נראה, שמדובר ב"עלילת דם", כך לשון פסק הדין. זו "עלילת דם", שמקורה בסדרה ארוכה של עבירות על החוק, שכוללות (בין היתר) עבירות, שאפשר לסווג אותן תחת הכותרות של: "האזנות סתר שלא כחוק", "סחיטה באיומים", "בידוי ראיות" ו"הפרת אמונים". 

זה בלתי סביר, שמי שמחזיק בידיו את התיק הזה (וכעת לשמילה מימון יש גישה לתיק זה בתוקף תפקידו החדש), לא ייגש עם המסמכים הללו למשטרה, כפי שקראתי לעשות (כאן), אך כמובן שקריאתי נפלה אז על "אזניים אטומות" מסיבות שמתבררות כעת בסעיף הבא (סעיף ב').

בספטמבר 2014 פניתי למשרד התקשורת ושאלתי: "מדוע המנכ"ל או מי מטעמו של השר, לא פונים למשטרת ישראל לפתוח בחקירה לאור מה שכתוב בפסק הדין, שהונח על שולחנם?". תשובה לא קיבלתי. לא שלא ניסיתי. כעת, שמילה מימון יכול לתקן את העניין החמור הזה. 

ב. "הצפצוף על הכל" סביב הייצוג המשפטי ב"פרשה הסודית"
זו פרשה, שאינה סודית בכלל, משום שהיא התפתחה לאחר פרסום פסק הדין החסוי בבית הדין האזורי לעבודה בת"א, שמכונה על ידי "הפרשה הסודית", וזה יצר תגובת שרשרת של טיוח וסדרת עבירות פליליות (לכאורה) חדשות לגמרי.

את הפרשה הזו חשפתי בהרחבה כאן וכאן, עם כל שמות המעורבים ומה כל אחד עשה (או לא עשה) בפרשה זו.

עיקרי הפרשה החדשה למי שפספס: מדובר בשכירת שירותיה של עו"ד תמר גולן כדי להגן בערר לבית הדין הארצי לעבודה בי-ם, על "גיבורי הפרשה הסודית" מהסעיף הקודם, על חשבון כספי המשרד (במקום שהמימון יבוא מכיסם), בניגוד לחוק, לתקשי"ר ולנהלים ותוך ניגוד עניינים חמור ביותר של כל המעורבים בעניין במשרד התקשורת. 

לפרשה הזו הייתה לאחרונה התפתחות המצדיקה את מה שכתבתי (דהיינו: הפרקליטות בעצמה החלה לקלוט, שיש כאן דברים פסולים, והעניין הזה עדיין בברור אצלם, כמפורט כאן). 

יש בפרשה החדשה הזו סדרה של עבירות פליליות (לכאורה), שיכולות להיכנס תחת כמה כותרות, החל מ"הפרת חוק המכרזים ותקנותיו", דרך "גניבה ממעביד" ו"קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות" וכלה "בהפרת אמונים". זו ההזדמנות של שמילה מימון לנקות את השולחן גם מהסיפור הזה ולהעביר אותו לחקירת המשטרה. 

ג. הצל"ש לאישה האמיצה במשרד התקשורת. 
כתבתי בחלק התחתון של המאמר כאן , פרשנות לגבי התלונה, שהגישה נעמה הניג (מנהלת האגף לקשרי חוץ במשרד התקשורת), (בתמונה משמאל), למבקר המדינה כנגד אבי ברגר. באותה עת, ראיתי את נעמה הניג כשותפה ראשית לפאשלה של "ההכרה במדינת פלסטין" ב-ITU, כפי שחשפתי בהרחבה כאן, כאן וכאן, וניזונתי מאינפורמציה שקיבלתי ממשרד התקשורת ומהתגובות הרשמיות של המשרד, שדחו את תלונה של נעמה הניג מכל וכל, שכיום ברור לי שמדובר היה בהטעייה מכוונת.

ההטעייה הצליחה אז, בין היתר, כי לא יכולתי אז לדעת את כל פרטי הפרשה, כי נעמה הניג לא הדליפה את פרטי תלונתה למבקר המדינה (לפחות לא לי). 

כיום, כשכל פרטי הפרשה כבר ידועים לי, לאחר שהחלטתי להעמיק בחקר הפרשה הזו, אני סבור, שמגיע לנעמה הניג צל"ש על שהעזה לצאת (כנגד כל הסיכויים) מול הממונה עליה (אבי ברגר) ולהתלונן על מעשיו בפני מבקר המדינה.

בהחלט יש כאן אישה אמיצה אחת, אחת בלבד, בכל משרד התקשורת, שראויה לשבח והערצה גם ממני, עובדת מסורה, ותיקה וישרה, ששמרה במקרה זה על החוק, במשבצת הייחודית, שהיא עוסקת בה במשרד התקשורת. היא סיכנה את עצמה כשיצאה בתלונתה למבקר המדינה, אך לא נרתעה מהסיכון והתלוננה בלי מורא. כל הכבוד לה. 

הפרשה הזו, שנעמה הניג הניחה על שולחן מבקר המדינה, בלי שהיא עצמה יודעת את כל "הפרטים העסיסיים", שנתגלו לי במהלך התחקיר העצמאי שלי, היא פרשה המגלה סדרה ארוכה (לכאורה) של עבידות פליליות, שכוללות בין היתר: "ניצול יחסי מרות", "סחיטה באיומים" ו"תפירת מכרז".

לכן, אני סבור, שעל שמילה מימון לבקש מנעמה הניג את התלונה, שהגישה למבקר המדינה ולגשת עם החומר הזה למשטרה, כי מבקר המדינה לא חוקר נושאים פליליים, זו תפקידה של המשטרה. 

מקומו של ועד העובדים במשרד התקשורת
אני סבור, שגם ועד עובדי משרד התקשורת אמור לעשות "בדק בית" לעצמו, ולשאול את עצמו איך הוועד שתק לנוכח סדרת מעשים מאוד חמורים, שנעשו בשנה וחצי האחרונות, החל מפיטוריו של עוזר המנכ"ל נתי ביאליסטוק כהן, בתחילת ינואר 2014, וכלה בתחילת תהליך, שנולד לפני כשבועים, כדי לפטר פקידה באגף הספקטרום, כפי שחשפתי כאן, עובדת מסורה, שהייתה מפוטרת לולא המנכ"ל אבי ברגר פוטר בחטף ע"י ראש הממשלה, עוד לפני שהשלים את המהלך הזה כנגדה. 

לעניות דעתי, השאלה הראשית, שהעובדים צריכים לשאול את עצמם, היא: כיצד מנהלת לא זוטרה במשרד, משמשת כיו"ר ועד העובדים. לכן, נשאלת השאלה: האם לא הגיעה העת לקיים בחירות חדשות לוועד ולבחור לוועד המשרד (ועד אחד במקום שניים) אנשים ישרים ואמיצי לב, כמו נעמה הניג, שלא יירתעו בעתיד מלעמוד ולהגן על הזכויות של עובדים, כשמנכ"ל חסר מעצורים מתנכל להם ומפטר אותם בשרירות לב וללא כל סיבה חוקית.