מנהל סניף ViaEuropa בישראל,
דני לאובר ש
מונה בתחילה כמנכ"ל זמני ל- IBC ובהמשך אושר ע"י שותפי הפרויקט להיות מנכ"ל IBC, עד הודעה חדשה. גם
דני לאובר וגם
ג'ונס בירגרסון הם אנשים טכנולוגים המעורים היטב בתעשיית התקשורת, ולכן חובה לקחת אותם ברצינות, גם אם הם משמיעים "סיסמאות מהפכה" שלא תמיד מובנת לאוזן הישראלית.
מה לא סיפרו לנו עד כה? כמה דברים מאוד חשובים:
א. המחיר של 100 ש"ח ל- 100 מגה לכל לקוח קצה (וסביב ה- 200 ש"ח לכל לקוח קצה עבור
1 ג'יגה, החל מאמצע 2014), הוא רק "קצה הקרחון" של ההוצאות. כדי לספק שירות ללקוחות הקצה, על המחיר הבסיסי הזה לספק השירות, יש להוסיף את העלויות הבאות:
1). 100 ש"ח (כולל מע"מ), דמי התקנה חד-פעמיים עבור פתיחת חיבור - Set-Up,
לכל לקוח קצה.
2). נתב (מסוג שיבחר כל ספק שירות), כולל כל ההתקנות והחיווט בבית הלקוח \ בית העסק. IBC מספקת חיבור אתרנט בכניסה לבית \ עסק (חיבור RJ45), משם צריך לפרוס את התשתית לכל חדרי הבית\העסק ולכל מכשירי הקצה, בתשתית קווית או אלחוטית.
חח"י שינתה את מודל הפריסה שלה מאז הניסוי בקרית שמונה, שהיה בטופולוגייה של GPON, ועוברת כעת לפריסה של "אתרנט קצה לקצה", מה שמבטיח קריסה די מהירה, של כל המודלים הכלכליים הדמיוניים שלה. השלמת הפריסה בבתים אמורה להיעשות ע"י ספקי השירות, שטרם נערכו לכך (הקמת צי של טכנאים בכל רחבי הארץ, רכישת ציוד וחלפים, רכישת מערכות ניהול ותמיכה בציוד, וכיו"ב).
3). מי שירצה SLA (הסכם אבטחת רמת שירות) לאבטחת הקצב בחיבור, ישלם תוספות, בהתאם לרמת ה- SLA שיבחר, מעל ל- 100 ש"ח הבסיסי לחודש. סביר להניח, שרוב הציבור לא יבקש ולא ישלם על ה- SLA. זה יהיה כנראה נחלת העסקים, שרוחב פס מובטח חשוב להם.
ב. הפריסה לא יכולה להתבצע בכל הארץ. IBC יכולה להגיע לכ- 60% מהבתים \ בניינים. לכ- 40% מהבניינים \ בתים \ עסקים בישראל אין לה כרגע גישה. זאת, בגלל שכמעט בכל השכונות החדשות בישראל תשתית החשמל היא תת-קרקעית. אלו השכונות הכי אטרקטיביות מבחינת תמהיל הלקוחות הפוטנציאליים הגרים בהם. יש ערים שלמות שהחשמל מועבר אצלן לבניינים ברובו או ככולו באופן תת-קרקעי. למשל העיר מודיעין. הטכנולוגיה של העברת סיבים של חח"י היא מ
על עמודי החשמל. העברת סיבים תת-קרקעית זה סיפור לגמרי אחר. יקר, להחריד. יש ל- IBC שלוש אופציות עיקריות לפעולה בתחום זה:
1) לחפור תעלות ברחובות להשחלת הסיבים עד לבתים. זה כמובן מאוד יקר ובספק אם רוב הרשויות המקומיות תסכמנה לכך.
2) להגיע לבתים בהשחלת הסיבים בתשתיות קיימות של אחרים, בעיקר המדובר בתשתיות של בזק. כאן הספק עוד יותר גדול.
3) להשחיל את הסיבים בתשתיות הקיימים של חח"י המגיעות עם החשמל לבתים. גם זה מאוד יקר ומסובך. בקיצור: לא יהיה שום ROI לתכניות הדמיוניות של החברה הזו.
ג. "התנגשות" עם רעיון "השוק הסינטונאי"
ניתחתי את הנושא הזה בעשרות כתבות. השורה התחתונה היא החשובה: סלקום\פרטנר לא תלכנה להסכם מחייב עם IBC, אם בזק\הוט תצענה להן חיבורים זולים יותר לבתי הלקוחות. אמש (28.10.13) אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק ל"
נייטרליות הרשת", כחלק מהמהלכים, שמוביל שר התקשורת
גלעד ארדן, לקדם את "השוק הסיטונאי" (כולל הורדת עלויות הקישור בשוק הקווי, כפי
שפורסם היום). למה במשרד התקשורת רצים "בשני ראשים", שיתנגשו ביניהם בקרוב? זה לא ברור. מנכ"ל משרד התקשורת הקודם (
עדן בר טל) ניסה
לתת לזה הסבר, אבל ההסבר שלו מאוד עמום וממש לא מציאותי. כך, "השוק הסיטונאי" פשוט יכול "להרוג" את מיזם הסיבים של IBC.
ד. המודל העסקי של IBC שאוב מהרעיונות, שמומשו באירופה ע"י ViaEuropa, שיכולים להצליח או לא, בישראל. יש כאן הימור די גדול, שאין לו כל סיכוי להצליח.
המודל העסקי הזה מבוסס על כמה עקרונות מרכזיים אותם הגה ויישם
ג'ונס בירגרסון:
1) ViaEuropa היא לא בעלת התשתיות ולא פורסת אותם. היא "רוכבת" על תשתית סיבים, שפורס מישהו אחר המתמחה בפריסת סיבים (בישראל, תבצע זאת חח"י). ההתמחות של ViaEuropa הוא באספקת שירות של "סיב לכל אחד" במחיר שווה לכל אחד, בפורטל אינטרנטי, שבו יש לכל ספק תוכן ושירותים גישה שווה.
2) מכאן, שכל ספק תוכן ושירות יכול לספק \ למכור שירות ישירות, לכל לקוח הקצה. לקוח הקצה מקבל את "חופש הבחירה" לספקים ושירותים והוא יכול לעבור ביניהם בלחיצת עכבר. הלקוח גם יכול לבחור את תמהיל השירותים, שהוא רוצה לרכוש מספקים שונים בכל תחום. הוא יכול לבחור למשל טלפוניה מספק א', טלוויזיה מספק ב', אינטרנט מספק ג', חדשות ומידע מספק ד' וכך הלאה. הוא יכול להחליף ספקים בכל רגע, אם שירות של ספק מסוים לא נראה לו (מבחינת המחיר והשירות).
מבחינת IBC, הלקוחות הכי טובים כרגע הם ספקים דוגמת רשת, קשת (המפעילים את ערוץ 2), ערוץ 10, למעשה כל ספק שירותים ומידע גדול, החל מ- YNET וכלה בבנקים, רשויות ממשלתיות ועירוניות וחברות הביטוח.
מה המשמעות? נשברת כאן "פירמידת שרשרת המזון" של עולם התקשורת. כולם שווים בפני הצרכן \ הלקוח. אין שום ייתרון לבזק\הוט\סלקום\פרטנר מול כל ספק הכי קטן של תוכן ושירותים. נכון שברישיון שהיה סודי (אותו חשפנו
כאן) נאמר שלקוח IBC יהיה עסק עם מחזור של 30 מיליון ש"ח לפחות לשנה, אבל בהתאם ל"רוח הקומבינה הישראלית", כל עסק יוכל להיכנס להגדרה הזו, בכיסוי ובשותפות המתאימה... אפילו סטארטאפים ויזמים קטנים של שירותים ותוכן, בכל תחום.
מה המשמעות של "שבירת פירמידת שרשרת המזון" בעולם התקשורת?
כמה משמעויות:
א. "שבירת" המחירים של תקשורת לעסקים. העסקים הם המרווחים הכי גדולים (ובינתיים היחידים) מהמהפכה הזו. נושא זה נותח בהרחבה
כאן.
ב. חיסול "הסכם הג'יגות" בין חברות התשתית בישראל לבין ספקי האינטרנט. בגישה של IBC
אין "מחיר ג'יגות". יש רק מחיר אחד ויחיד: 100 ש"ח לחודש, עבור כל משתמש קצה (ועוד כמה דברים שציינתי קודם) ל- 100 מגה (מחיר סיטונאי). הסכם הג'יגות הוא סלע מחלוקת קשה בין ספקי האינטרנט לבזק והוט. ספק אינטרנט גדול משלם לבזק\הוט כ- 8,000 ש"ח לחודש על כל ג'יגה רוחב פס שהוא רוכש מהן, ספקים קטנים משלמים עד 17 אלף ש"ח לחודש (ולעיתים יותר) על כל ג'יגה שהם רוכשים. מקור ההכנסה הגדול והקל הזה -
הולך להיעלם. ננתח בנפרד את המשמעות של מהלך זה עבור שוק הפס הרחב הקווי בישראל.
ג. קושי ל- IBC לחתום על הסכם שותפות עם סלקום ופרטנר, שהן השותפות הטבעיות והגדולות ביותר של IBC. זאת, מפני שעל פי המודל השבדי, לקוח הקצה לא רק שהוא אינו חייב לעבור דרך סלקום\פרטנר, הוא יכול לרכוש גישה ותוכן
מכל אחד, שייכנס לפורטל של IBC. דהיינו: הוא בכלל לא תלוי בסלקום\פרטנר ובלחיצת עכבר הוא יכול לעבור לכל ספק שירצה, בכל נושא ובכל שירות. איך אפשר לבנות תכנית עסקית רצינית אם לא יודעים את התנהגות הלקוחות? לא פלא, שחברות הסלולר (במיוחד פרטנר) לא מרוצות "מהפטנט" החדש, שמביאה IBC לישראל היישר משבדיה. זה יכול להיגמר כמו בהצלחת "איקיאה" או
בבכי כמו "
בטר פלייס". כרגע זה עדיין לא ברור, אבל לא צריך להיות נביא, כדי להבין, שזה יהיה
הפלופ של העשור.
