קטע מהספר "בשבי המצרי"/אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמל מאיר טובול

קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמל מאיר טובול ז"ל
מאת: אבי וייס, 29.4.17 ,20:00  

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News – "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגן ניסן כץ  ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, בן 25 בנופלו, מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

כעת, לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, מובא קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600  ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 
 
הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.

22 באוקטובר 1973

"…המשאית הגיעה לפרברי קהיר. החיילים המצרים היו שיכורי ניצחון וצעקו לעבר הקהל "יהוד! יהוד!". הם אילצו אותנו לצעוק במקהלה "יחי סאדאת" ו"יחי הגיבור שאזלי". החיילים איפשרו לנערים מתוך האספסוף לעלות על המשאית, לרקוד ולירוק עלינו.

נשענתי המום וחבול על דופן המשאית ונאנחתי כשמטר המכות והבעיטות היה נוחת עלי. דיממתי בין הכרה לחוסר הכרה, ומצאתי עצמי מוטל על הקרקע. הגענו לבית הכלא. מילמלתי "מיא, מיא" (מים), אך במקום מים זכיתי למטר בעיטות. מישהו תפס בשערותי הארוכות וגרר אותי על פני האדמה.

כשהתעוררתי מעלפוני מצאתי את עצמי מוטל על רצפה קרה. לא היה לי מושג היכן אני נמצא. ידי הכפותות מאחור התנפחו, והיתה לי תחושה של שיתוק בהן. כל תזוזה של גופי העבירה בי מעין מכת חשמל נוראה. רציתי לראות לאיזה מקום הושלכתי. באמצעות הברך הרמתי מעט את הכיסוי השחור שעל עיני.

היה זה תא קטן מבטון, שרצפתו אבן. מולי היתה דלת ברזל עבה. בחלק העליון שלה היו כמה סורגי ברזל ותריס הזזה עשוי ברזל גם הוא. תריס הברזל היה פתוח, ודרכו חדר אור מנורה מן המסדרון. עצמתי את עיני וניסיתי להתגבר על הכאבים.

כעבור זמן קצר נפתחה הדלת בפתאומיות בחריקה צורמת ומבשרת רעות. בטני התכווצה ונשימתי נעצרה. כל שרירי גופי נמתחו בציפייה להתעללות. לפתיחת הדלת הקולנית היתה השפעה מפחידה ביותר. לאחר מכן התברר לי, שהשיטה הזאת נהוגה במקום. ההתפרצות הפתאומית מדהימה את הקורבן ומפחידה אותו.

כמה חיילים מצרים נכנסו לתא ומדדו את נעלי. נעלי גדולות – מס' 47 – ובכל זאת נמצא חייל, שנעלי התאימו לו והוא חלץ אותן מרגלי כמוצא שלל רב. הוא הוריד בצהלה גם את הגרביים האדומים שנתן לי מנדי ב-19 באוקטובר לאחר שחזרנו מ"אפריקה". מעתה הייתי יחף.

שכבתי על צידי כדי לצמצם את המגע עם הרצפה הקרה. הצינה החלה לחדור לתא, וכפות רגלי החשופות הלכו והתקררו. חשבתי שהגיע הלילה. נזכרתי בכלבתי, שישנה בחדרי בלילות החורף. היא היתה מצטנפת על הרצפה ומחממת אותה בלי לשנות את תנוחתה במשך כל הלילה. הצטנפתי גם אני בפינה ללא תנועה, ונשכתי את שפתי כדי להשכיח את הכאבים האיומים בכל חלקי גופי.

המנוחה לא נמשכה זמן רב. שוב נפתחה הדלת בפתאומיות, וחיילים מצרים נכנסו לתוך התא. הם קרעו את סרבל הטנקיסטים שעלי, מכיוון שהיו מעוניינים בריצ'רץ' הפלסטי של הסרבל. לאחר שהסרבל נחתך בסכין, הוא הפך לסמרטוט תלוי על גופי. לאח מכן נכנסו לתאי מדי פעם חילים מצרים, בשלב ראשון הם הקימו אותי, הצמידו אותי לקיר, כי לא יכולתי לקום בכוחות עצמי, הכו אותי ומשכו בשערותי. הם פשפשו בכיסי ותלשו פיסות בד מהסרבל למזכרת.

עבר יום שלם מבלי שעשיתי את צרכי. זחלתי אל דלת התא ודפקתי עליה בכפות רגלי. נכנס סוהר. ביקשתי מעט מים ואפשרות לעשות את צרכי. בתגובה, הוא הוציא שוט ברזל קטן והצליף באכזריות על גפי ועל כפות רגלי החשופות.

ויתרתי על הרעיון להגיע לשירותים כלשהם, ועשיתי את צרכי במקום בו ישבתי. מעתה הייתי מוטל בתוך שלולית מצחינה. החיילים המצרים שנכנסו לתא קראו לי "חזיר", וירקו עלי בשאט נפש.

כעבור כמה שעות של שהייה בתא, נגררתי מהתא ונאמר לי לעמוד זקוף במסדרון. עיני היו מכוסות עדיין. החיילים המצרים שעברו במסדרון נתנו לי מידי פעם את "המכה הסטנדרטית". כעבור זמן-מה התמוטטתי ונפלתי. החיילים הקימו ואתי ואז שמעתי מתוך ערפול החושים קול בעברית: "מה שמך ודרגתך?".

לא הייתי מסוגל לענות. "מיא, מיא", לחשתי. שפתי היו יבשות ונפוחות. לא נתנו לי כוס מים, אלא התיזו מעט מים על פני. ליקקתי את טיפות המים שנתלו על שפתי ואז זרקו אותי חזרה לתא.

קבוצה של חיילים מצרים עברה מתא לתא. הם התעללו בכל אחד מהשבויים. שמעתי את שכני בתא הסמוך צועק ונאנק וידעתי שלאחר מכן יגיע תורי. הזעקות שניסרו במסדרון, שקישר בין התאים, היו נוראות. חלק מחברי, שהיו פצועי כוויות, סבלו כנראה יותר ממני. מאחד התאים זעק מישהו זמן רב מתוך בכי: "למה? למה? למה?…אמנת ז'נווה". רציתי שישתוק, כיוון שהבחנתי, שהוא רק העלה את חמתם של הסוהרים. חשבתי, שעליו לסבול בשקט ולשתוק, כי את אמנת ז'נווה הסוהרים לא קראו.

הצווחות מן  התאים נשמעו כשל חיה פצועה והן חזרו ונשנו. צוות המענים עבר מדי כמה דקות בתאי, ובין סיבוב לסיבוב הייתי זוכה לכמה דקות של מנוחה. השלמתי עם המוות. בראשי צפו תמונותיהם של שוש והמשפחה כשהם הולכים אחרי הארון שבו מונחת גופתי. חשבתי גם על הפיאט 600 שלי, שהשארתי בנקודת הריכוז בעת הגיוס.

מסיבוב לסיבוב נעשה מצבי חמור יותר. הדם לא פסק לטפטף מאפי ופצעים חדשים צצו והופיעו על גופי כתוצאה מן המכות. כל אחד מצוות המענים התמחה בנושא מסוים. אחד היה מכה באלה על הראש, הצוואר והכתפיים, השני היה בועט בצלעות ובבטן, והשלישי היה מכה בשוט ברזל על כפות הרגליים, וזה היה הכאב הנורא ביותר. כל הצלפת שוט על רגלי החשופות גרמה לי זעזוע, שנדמה היה לי, שאין גרוע ממנו. נמנעתי בכל כוחי מלהוציא צעקות מפי. המצרים הפסיקו את העינויים כשהייתי יורק דם מפי.

הם דרשו שאקלל את משה דיין ואת גולדה מאיר. לא עשיתי זאת, פשוט, לא הייתי מסוגל לדבר. גרוני היה יבש כמדבר צחיח ובמוחי עלתה המחשבה, שהמצרים נוהגים כנאצים. בצעירותי קראתי ספרים רבים על השואה, בייחוד את ספריו של ק' צטניק, והתיאורים המזעזעים שלהם צצו במוחי.

הרגשתי כמקק הנמעך בבוהן על הקיר. התחלתי לשנוא את המפקדים, ששלחו אותנו למשימת ההתאבדות. אך בעיקר העביר אותי על דעתי הצמא העז. מניעת המים היתה חלק מהעינוי הגופני ונפשי. ברז המים היה פתוח במסדרון והמים זרמו שם ללא הרף בקול שאון. ואז החלו ההזיות.

תמונות של ארגזי מיץ צפו מול עיני. ראיתי עצמי מהלך ברחובות חיפה מקיוסק לקיוסק ושותה בקבוקי מיץ בזה אחר זה. לאחר מכן החלה הזיית הגלידה: מנת גלידה עם קצפת ופירות בתוספת קרם שוקולד היתה תלויה ועומדת מול עיני במשך זמן רב. כל אימת שהייתי מושיט את ידי לתפוס אותה היא היתה נעלמת. גם ברזי גזוז חלפו מול עיני. הגזוז תסס לקול שקשוק המים, שזרמו בברז שבמסדרון. העינויים נמשכו, ולא הבחנתי בין יום ולילה, ואז הגיעה שעת החקירה...". 

אחרית דבר: בקרב, שהתחולל ביום 21.10.1973 מדרום מזרח לאיסמעיליה, ליד מוצב "מיסורי", נפצע מאיר טובול ונפל בשבי המצרים, וביום י"ג בחשוון תשל"ד (8.11.1973) מת בשבי. גופתו של מאיר טובול ז"ל הוחזרה על-ידי המצרים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדוד. השאיר אחריו הורים, חמישה אחים וחמש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.