הצפצוף של צמרת משרד התקשורת על כל חוק ונורמה, רק כדי לשרת אינטרסים שונים ומשונים, לא החל בעידן של שלמה פילבר כמנכ"ל משרד התקשורת. "הרמת מסך" מעל פרשייה עגומה נוספת, שמקורה בהתנהגות פסולה ביותר של צמרת משרד התקשורת, ושר התקשורת (הנוכחי) לא עושה מאומה כדי לתקן את המצב.
מאת:
אבי וייס, 25.2.18, 07:30
מרוב עיסוק (שרובו שגוי) של כמעט כל כלי התקשורת ב"תיק 4000", יכול להתקבל הרושם, שהשחיתות והצפצוף על החוק במשרד התקשורת הישראלי החלו בקדנציה של הצמד
ביבי נתניהו ו
שלמה פילבר. לצערי, כמי שעוקב מקרוב אחרי שוק התקשורת מזה שנים רבות, השר והמנכ"ל האחרונים במשרד התקשורת, שהיו "
עובדי ציבור" ולא "
עובדים על הציבור" הם
אריאל אטיאס כשר התקשורת ו
מרדכי מרדכי כמנכ"ל המשרד. האינטרס הציבורי, עבודת בשקיפות וביושר לטובת הציבור, הנחו אותם בכל מעשיהם, לפי מה שאני עקבתי, ראיתי, קראתי ושמעתי.
לפניהם, היו שרים טובים יותר וטובים פחות וכאלה שהיו ממש גרועים, דוגמת
בנימין (פואד) בן אליעזר ז"ל,
אהוד אולמרט ו
אברהם הירשזון. זה לא מקרי שכל ה-3 היו מסובכים בפלילים ושניים מתוכם גם "הספיקו" לשבת בכלא. זה קרה הרבה לפני "תיק 4000"...
בעשור הנוכחי, נולד דגם חדש של שרי תקשורת ומנכ"לים במשרד התקשורת, לא רק גרועים, "שיכורי כוח", "לא סופרים איש ממטר" ו"ספינולוגים", אלא כאלה שבאו במטרה מוצהרת "לעשות קופה פוליטית" על חשבון הציבור. כלומר: כל מה שמעניין אותם זה
להאדיר את שמם ו
להתקדם פוליטית (עקב יצירת "מהפכות", שתיקראנה על שמם), בחסות ובעידוד כלי התקשורת
שתמכו בהם (כמעט כולם הריעו להם, על ה"רפורמות" הללו),
על הגב של שוק התקשורת. זאת, תוך יצירת
נזקים בקנה מידה מזעזע לשוק התקשורת, מה שדירדר את תשתיות התקשורת בישראל, שהיו מובילות בעולם בעשור הקודם, למצב המקביל לרמת תשתיות התקשורת במדינות אפריקה ודרום אמריקה.
הפופוליזם, הזלזול בחוק, בציבור, בנציגי הציבור ו"פולחן האישיות" -
הפכו לשיטה, שמובילה באופן די ברור למעשים
מחוץ לכל
מסגרת של חוק ונורמה. אגב, אני מתנגד נחרצות לאלה, שהחליטו לגנות את ההמהלך של
שלמה פילבר, שהפך ל"עד מדינה" ותקפו אותו בחריפות על המהלך שנקט. בלי תרגילי חקירה, לחצים ו"עדי מדינה", מערכת אכיפת החוק לא יכולה להתקיים ולהצליח. זה ממש לא חדש. "עדי מדינה" היו גם לפני אלפי שנים וזה מתועד היטב בהיסטוריה האנושית וקיים בכל מערכות המשפט בעולם. אני לא מגנה את המהלך שלו אלא
צוחק ממנו.
אולם, אחד מתפקידי מערכות המשפט הללו וגם מתפקידם של השרים והיועצים המשפטיים שיש "כחול אשר על שפת הים", לדאוג שהעובדים במשרדים עליהם הם ממונים,
יפעלו על פי החוק. זה
נעלם בעשור האחרון. כאן "נרים את המסך" מעל אחת הפרשיות העגומות, שמקורה בשיטת "הפיטורים בהתפתעה", שיטה שהתפתחה במשרד התקשורת הישראלי, מחוץ לכל נורמה חוקית.
כאן נעסוק בסיפור אחד בלבד, שאת סופו כבר סיפרתי במאמר: "
בית הדין לעבודה נתן "סטירת לחי מצלצלת" לאבי ברגר ולתמי לשם". כל פרטי הפרשה ומה קרה סביבה ובמקביל לה במשרד התקשורת (למי שמתעניין), מצויים בלינקים בנספח בתחתית הכתבה.
תמצית מאוד קצרה של הסיפור: העוזר המקצועי למנכ"ל משרד התקשורת (שנושא ב"תעודת עיוור"), "פוטר בהפתעה" ע"י המנכ"ל דאז,
אבי ברגר. שמו של עוזר המנכ"ל:
נתי ביאליסטוק כהן (בתמונה למעלה משמאל), שכיום הוא מנכ"ל המרכז לעיוור בישראל.
חיכיתי עד שפסק הדין בבית הדין לעבודה בת"א, שעסק בעניינו של
נתי ביאליסטוק יהיה
חלוט (כלומר: שלא ניתן יותר לערער עליו), ולכן שלחתי ביום
18.2.18 את השאלה הבאה לשר התקשורת ולצמרת משרד התקשורת:
"אודה להתייחסותכם לפסקה הבאה:
כזכור, בית הדין לעבודה נתן למשרד התקשורת "סטירה מצלצלת" בכל הקשור לפיטורים שלא כדין של היועץ הבכיר למנכ"ל לשעבר, נתי ביאליסטוק כהן. מעבר לפיצוי הכספי הגבוה, שפסק בית הדין לחובת המשרד, מתח בית הדין ביקורת קשה על האמינות של המצהירים מטעם משרד התקשורת: המנכ"ל לשעבר, אבי ברגר, הסמנכ"לית לשעבר למינהל ומשאבי אנוש תמי לשם והמנכ"ל בפועל של משרד התקשורת דהיום, מימון שמילה, אשר מסרו תצהירים לבית הדין לעבודה ואף מסרו עדות בבית הדין, לפיה, לטענתם במהלך הפגישה עם התובע, מר נתי ביאליסטוק, הוא השמיע טענותיו אך לא הצליח לשכנע (את המנכ"ל דאז) שאין לפטרו.
על התצהירים והעדויות הנ"ל של אבי ברגר, שמילה מימון ותמי לשם, קובע בית הדין כך בסעיף 34 (עמוד 10) לפסק הדין: 'טענת הנתבעת [משרד התקשורת] כי במהלך פגישה זו נערכה שיחה עם התובע, בה ניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו והתובע לא הצליח לשכנע את מר ברגר לחזור בו מהחלטתו, אינה מקובלת עלינו'.
בזמנו (בתחילת 2017), משרד התקשורת הכחיש (בתגובה לשאלותיי), שיש בכלל תצהירים כאלה וכעת מתברר, שבית הדין דוחה את התצהירים הללו (שכביכול לא היו) - מכל וכל וקובע שהם אינם אמת.
בכך, לא זו בלבד שהשלושה הנ"ל סוחבים כעת "עננה כבדה" מעל ראשם בדמות אמירת אי-אמת לבית הדין, אלא שהשלושה סיבכו את נציבות שירות המדינה, בנוגע לכל משרות האמון הקיימות כעת בשירות המדינה, שהרי כעת לאחר ההתנהלות הפסולה של השלושה בעניינו של נתי ביאליסטוק, נעשה הרבה יותר מסובך לפטר עובד במשרת אמון.
לאור הכתם, שפסק הדין מטיל כאמור על ברגר, שמילה ולשם, כמו גם התסבוכת שהשלושה יצרו לנציבות שירות המדינה, כפי שצוין לעיל, ניתן להבין את אמירתו היום [18.2] של המנכ"ל בפועל של המשרד, מימון שמילה, במסגרת הדיון בכנסת על שקיפות, לפיה משרד התקשורת שוקל לערער על פסק הדין החמור, שהמשרד "חטף" בעניינו של נתי ביאליסטוק. מה שמסביר אולי את ההפקרות במשרד התקשורת בכל הקשור לפיטורי עובדים שלא כדין, כפי שמשתקף מעיניו של שמילה מימון.
אולם, הפרקליטות החליטה לא לערער על פסק הדין והוא הפך לחלוט.
האם לא מן הדין, ששמילה מימון יתפטר מיידית מתפקידו עקב התצהיר, שסיפק בחתימת ידו לבית המשפט?"
תגובה לא הצלחתי לקבל, לא שלא ניסיתי וחזרתי וניסיתי. ככל שאקבל תגובה, אעדכן בהתאם. אני משוכנע, שאין אפילו קורא אחד המאמין, שאני אקבל תגובה. אי מתן תגובה גם היא עבירה על החוק. אבל זה "כסף קטן", מול מתן תצהיר מפוברק לבית המשפט ומתן עדות לא נכונה בשבועה בבית המשפט, במיוחד שזה נעשה ע"י בעלי התפקידים הכי בכירים במשרד התקשורת, בעבר ובהווה.
אני מביא כאן את הפנייה הקודמת שלי למשרד התקשורת בנושא,
פנייה שלא פרסמתי, כי החלטתי להמתין עד שיהיה פסק דין חלוט, שיוכיח באופן חד-משמעי את התחמון, שעשו בכירי משרד התקשורת על בית המשפט, "בלי להניד עפעף".
קצת רקע למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות בחשיפה הזו:
"הרמת מסך על מאחורי הקלעים" בקצרה, בתהליך של פיטוריו הלא חוקיים של
נתי ביאליסטוק: לקראת סיום כהונתו של
עדן בר טל כמנכ"ל משרד התקשורת (2013), הוא הכין את מה שנראה כמו "רשימת חיסול" של בכירים במשרד, אותה הפקיד בידי ממלא מקומו
מימון שמילה והסמנכלי"ת הבכירה למינהל ומשאבי אנוש דאז -
תמי לשם, כדי שאלה יעבירו אותה למנכ"ל הקבוע לכשיגיע. ב"רשימת החיסול" הזו הופיע גם שמו של היועץ הבכיר למנכ"ל
נתי ביאליסטוק. המנכ"ל הנכנס,
אבי ברגר, מייד עם היכנסו לתפקיד, בתחילת 2014, פיטר את
נתי ביאליסטוק כהן, בשיטה של "פיטורים בהפתעה". אגב, שר התקשורת באותה עת היה השר
גלעד ארדן...
צמרת משרד התקשורת הפעילה לחץ כבד על המנכ"ל לשעבר
עדן בר טל, כדי שיתן תצהיר בנושא, במסגרת התביעה הנ"ל, של
נתי ביאליסטוק כנגד משרד התקשורת, דבר שיכול היה לסייע למשרד להוכיח, שפיטורי
נתי ביאליסטוק לא היו שרירותיים. אך
עדן בר טל נהג במקרה זה כראוי ו
סרב בתוקף לספק תצהיר כאמור.
בנסיבות אלו, ככל הנראה, התגייסו
אבי ברגר,
מימון שמילה ו
תמי לשם לספק "עדות שמיעה" לבית הדין לעבודה בת"א, בתצהיר ובעדות, כאשר הם "דיקלמו במקהלה" די מאוחדת בחקירתם בבית הדין: "שמענו את
עדן בר טל מתלונן על
נתי ביאליסטוק".
לכן, ביום
8.1.17 שלחתי את השאלה הדחופה הבאה לצמרת משרד התקשורת:
"נודע לי, שה'חברים לשעבר' של
נתי ביאליסטוק (
שמילה מימון ו
תמי לשם) כתבו וחתמו מיוזמתם ובתיאום הפרקליטות על תצהירים לבית הדין לעבודה בעניינו של
נתי ביאליסטוק (
שפוטר "בהפתעה"), תצהירים כביכול בשמו של
עדן בר-טל, על מה ששמעו ממנו על מה שאמר על
נתי למנכ"ל שהחליף אותו (
אבי ברגר), בלי שהוא עצמו (
עדן בר טל) נתן תצהיר כזה והוא (
עדן בר טל)
לא היה מוכן לתת עדות או תצהיר, שאכן הדברים הללו בכלל נאמרו על ידו.
מדוע שני הבכירים במשרד (
תמי לשם ושמילה מימון) נתנו תצהיר שקרי כזה ו"מפי השמועה" (תצהיר שנדחה כמובן ע"י בית הדין לעבודה), כנגד חברם לשעבר?"
תגובת משרד התקשורת התקבלה מיידית ביום
9.1.17:
"מדובר בדברי שקר ופרסומים שכל מטרתם לפגוע בעובדי המשרד ובראשיו".
לכן, למחרת, ביום
10.1.17, כתבתי את התגובה הבא לצמרת משרד התקשורת:
"היות ולא ברור מה מתוך הנכתב הוא "דברי שקר", אני יוצא מתוך הנחה, שמדובר באי הבנה מצערת מצדכם.
אני אמתין זמן מה כדי לתת לכם אפשרות לשנות את התשובה, ואני סבור, שמשרד התקשורת
יכול שוב לחשוב על התשובה הזו ולבדוק שמא הוא אולי טעה".
תגובה לא קיבלתי, על הפניה החוזרת שלי. אולם, החלטתי, כדי להיות בטוח בעצמי ובפרסום, להמתין עד שיהיה
פסק דין חלוט, מה שלא ישאיר ספק, ששאלתי הייתה נכונה ובמקום. בתחילת פברואר 2018 פסק הדין הפך לחלוט ולכן שלחתי את השאלה הנמצאת כאן למעלה, שאלה שגם היא לא נענתה. שר התקשורת דהיום,
איוב קרא, כמובן לא עשה בנדון דבר ולא בדק את החומר הנוגע לפרשה זו, כדי לטפל (לפחות משמעתית) בכל ההיבטים של הפרשה הזו ולהפיק ממנה את הלקחים הנדרשים, בהתנהלות עובדי המדינה הנמצאים בצמרת משרד התקשורת.
תגובת נתי ביאליסטוק כהן: "לדעתי, המצהיר היחיד, שהוטל דופי באמינותו הוא
אבי ברגר, במידה מסויימת גם
תמי לשם, אבל התצהיר של
שמילה לא נגע בנושאים, שהיה ספק באמינותם, אם להודות על האמת,
שמילה ועדותו מאד סייעו לי להזים את הטענות בכתב ההגנה, כאילו לכאורה הסיבה לפיטורי היא חוסר אמינות וחוסר נאמנות – דברים ש
תמי ו
אבי ייחסו ל
עדן, אך
שמילה לא תמך בכל אמירה כזו – נהפוך הוא.
אכן, המשרד סיבך את הפרקליטות ואת הנציבות בכך שהושגה האמירה, שיש חובת שימוע (הגם שאולי מופחתת) גם לפני פיטורי עובד במשרת אמון. לדעתי הפרקליטות והנציבות לא רצו לערער על פסה"ד משום שהצירוף שלו עם האמירות בנוגע להיותי אדם עם מוגבלות, הפכו את הסיכוי להפוך את פסה"ד לאפסיות והם לא רצו פס"ד כזה בארצי.
מבחינתי, הדבר החשוב ביותר הוא העובדות הבאות:
ברמה ציבורית – חובה לקיים שימוע גם במשרת אמון, וחובה להתחשב בכלל נסיבותיו של אדם, לרבות אם הוא אדם עם מוגבלות, בשיקלול הנסיבות לקראת קבלת החלטה בעניינו.
ברמה האישית – בימ"ש
דחה את כל הטענות לגבי יושרתי האישית והמקצועית ודחה את שקריו של ברגר באשר לקיום הליך שימוע לכאורה.
כל השאר היסטוריה ו
מזל שאיני נמצא כעת בסחי של המשרד ותפקודו".
נספח:
השתלשלות הפרשה הזו בצמרת משרד התקשורת ומה נעשה סביבה, מ-2014 והלאה:
.jpg?id=30690038)
