קטע מהספר "בשבי המצרי"/אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמ"ר שמעון ועקנין

דף הבית >> מאגר כתבות ראשיות >> קטע מהספר "בשבי המצרי"/אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמ"ר שמעון ועקנין
קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל
מאת: אבי וייס, 6.10.19 ,08:30סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגןניסן כץ   ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600  ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 


לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאןקטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.


לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאןקטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט הובא  - כאןקטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

כעת, לרגל יום הכיפורים תש"פ, מובא קטע מתוך פרק ח' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, טען-קשר מגדוד 409, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 במתחם "טלוויזיה" לבלימת האויב בגזרה המרכזית בסיני.

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים. 

2 בנובמבר 1973

"בבוקר נכנסו לתא רופאים וחובשים מצרים, ובדקו כל אחד מאיתנו. הם נתנו לי תרופות, אך לא היה בהן כדי לעצור את הנמק ברגלי. גם התחבושות הזדהמו משום שרגלי הפצועה היתה יחפה.

התחקירים נמשכו, והפעם היה עלינו למלא את השאלונים תוך כדי ישיבה על המיטה בחדר. בשעת התחקיר אסור היה לדבר. שני שבויים, שסבלו מכוויות בידיהם, ענו על השאלות בעל-פה ושניים אחרים כתבו את דבריהם לאחר שסיימו לענות על השאלונים שלהם.

המצרים גילו התעניינות בכל שטחי החיים, היו שם שאלות כמו: 'פרט את תחביבך'. על השאלה הזאת עניתי 'בנות ומכוניות'. הם התעניינו לאלו בתי קולנוע אנחנו נוהגים ללכת. כלומר, השאלות נגעו לחברה הישראלית, ולא רק לנושאים צבאיים. בין היתר הם חילקו שאלונים בנושאים פוליטיים.

סיימתי לענות על השאלונים תוך שעה, כפי שקרה בשאלונים הקודמים, והמתנתי ליתר החבר'ה, שענו עליהם במשך שעות. לאחר שסיימתי לא רציתי שהמצרים יבחינו בכך, ולכן החזקתי את זנב העיפרון בידי וקישקשתי קווים על הנייר.

רוב החיילים ששמרו עלינו לא ידעו קראו וכתוב. במיוחד הצחיק אותי חייל שמן, שחבש את כובעו הפוך. הוא אסף את השאלונים ועשה את עצמו כאילו הוא מבין את הכתוב. לא פעם החזיק את גיליונות הניר כשהם הפוכים, ועל פניו הבעה רצינית, כאילו התעמק בתשובות.

השאלונים חזרו על עצמם ושיעממו אותי. עבור המצרים היתה זו הפעם הראשונה שהיתה בידיהם קבוצה גדולה יחסית של שבויים, והם התייחסו לכך ברצינות...

...בעת ארוחת הערב נפתחה הדלת לפתע ולחדר פרצו כמה חיילים מצרים, מלווים באסירים בסרבלים כחולים. הסמל, שפיקד על הקבוצה, לא היה מוכר לנו. הוא נופף באלתו ופקד עלינו להסתדר לאורך הקיר כשפנינו אל הקיר. שוב אחז בנו פחד. ציפינו למנת מהלומות, אך זו לא באה.

במקום זאת, אספו האסירים בסרבלים הכחולים את המזרונים, השמיכות והכריות ונעלמו כלעומת שבאו. התיישבנו על מיטות הברזל הערומות. העדפתי לישון בלי מזרן ושמיכה ובלבד שלא יתחדשו עינויים. ניסינו לנחש את הסיבה לשינוי היחס כלפינו, אך לא מצאתנו הסבר.

התעלומה נפתרה כעבור כמה דקות. לחדר נכנסו הסוהרים הקבועים שלנו והוציאו אותנו החוצה בעיניים מכוסות. הם הריצו אותנו כשאחד אוחז בכנף בגדו של זה שלפניו. רצתי תוך צליעה על האבנים והחול. תוך כדי ריצה הוסט מעט הכיסוי מעל עיני וראיתי שאנחנו מובלים, שורה ארוכה של שבויים, לעבר מבנה ענקי, שניצב במרכז המחנה הצבאי.

הוכנסנו לתוך חצר פנימית של בית סוהר ענקי. היה זה מבנה בן שלוש קומות. גשר מדרגות הוביל לשתי הקומות העליונות. במרכז היתה חצר גדולה, שאדמתה בוצית. באחת הפינות היו שולחנות עץ - מעין חדר אוכל. הקירות שפנו אל החצר היו מכוסים בציורים של מנהיגי מצרים וציורי לוחמים בצבעים עזים. באחד הציורים נראה חייל מצרי דורך על חייל ישראלי. את הקירות עיטרו סיסמאות רבות.

נערך מפקד. אסיר מצרי לבוש סרבל כחול הוביל אותי לתא, שמספרו היה 114. נאמר לי לשנן את המספר ולהכריז עליו בערבית בכל פעם שאני יוצא, או נכנס לתא.

הוכנסתי לתא וסוהר מצרי החל להכות אותי. האסיר המצרי שליווה אותי ביקש ממנו שיפסיק והגן עלי.

הסוהר שאל מדוע אני נועל סנדל אחד בלבד. הסברתי, שהשארתי את הסנדל השמאלי בתאי בבית הסוהר הקודם, מכיוון שלא היה לי צורך בו. המצרים פתחו בחקירה מקפת על גורלו של הסנדל, שלא העלתה דבר.

לתא החשוך הוכנסו מיטה, מזרן ושלוש שמיכות על-ידי לובשי הסרבלים הכחולים. על גב בגדי נכתב בצבע המספר 114. נשכבתי על המיטה בודד בתא ותהיתי מדוע הפרידו אותנו. חשבתי, שהחקירות האכזריות יחזרו ולא עצמתי עין עד עלות השחר".
 
אחרית דבר: סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל צורף כטען-קשר לטנק המ"פ. ב-9.10.1973, ליד "טלוויזיה", נפגע הטנק ושמעון ועקנין חירף נפשו ויצא, על-אף האש וההפגזה, להביא אנטנות מטנק אחר לשם חידוש הקשר. לאחר שהטנק שלו נפגע שנית והחל לבעור, הוא טיפל במסירות בפצועים ליד הטנק. הוא והצוות נחלצו ומצאו מחסה בשוחה. תחת הפגזה הוא רץ לטנק הבוער להביא תחמושת וחזר לשוחה. כאשר אזלה התחמושת בשנית והחיילים המצריים קרבו לפתח השוחה קם סמ"ר שמעון ועקנין כשבידו הרימון האחרון והסתער עליהם. בהסתערותו קדימה נפגע ונפל. לאחר הקרב נחשב כנעדר. לאחר שזוהתה גופתו, הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בטבריה. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון ועל מעשיו אלה בקרב הוענק לו עיטור המופת.

הספר בשבי המצרי
 

 




 
 
Bookmark and Share