קטע מהספר "בשבי המצרי"/אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמל יגאל הללי ז"ל

קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לזכר סמל יגאל הללי ז"ל
מאת: אבי וייס, 26.4.20 ,08:30

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגןניסן כץ   ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600  ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 

לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.

לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט הובא  - כאן, קטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

לרגל  יום הכיפורים תש"פ, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ח' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, טען-קשר מגדוד 409, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 במתחם "טלוויזיה" לבלימת האויב בגזרה המרכזית בסיני.

כעת, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"פ, מובא קטע מתוך פרק ד' בספר, שמתאר חלק קצר מסיום יום הקרב ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", לזכר סמל יגאל הללי ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בקרב זה של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" (בן 23 בנופלו).

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים. 

21 באוקטובר 1973 אחה"צ
"... רצתי בשטח עם עוד כמה טנקיסטים מבולבלים ומוכי הלם, שכן כמה טנקים נפגעו בעת ובעונה אחת בהתקפת הטילים. הטנקים בערו ואנחנו היינו במלכודת. גופות היו מוטלות בכל מקום, והמצרים ירו עלינו בכל כלי המשחית שבעולם. היה לי ברור, שלא נצא חיים משם. לפתע שמעתי צעקה: 'מחלצים אותנו!' טנק שלנו הופיע מימין, זינקתי עליו ונתליתי מאחוריו. תוך שניות היינו כתריסר טנקיסטים תלויים על הטנק. היה זה הטנק של הסמג"ד החדש רס"ן רפי מצפון, שהחליף את הסמג"ד הקודם, שנפצע בקרב בצהריים.

הטנק השתולל ללא הרף. ירו עלינו ללא הפסק וטילים שוטטו בשטח כמו בטיילת. צעקנו לסמג"ד, שיחלץ אותנו. אבל במקום לחלץ אותנו מהתופת הוא הסתער קדימה, ירה כמטורף לכל עבר וצודד את הצריח. הצידוד גרם לשבירת רגליהם של מנדי ואהרוני, שצרחו בכאב על סיפון הטנק. כל אותה עת ירו עלינו. נאחזתי באחורי הטנק ונצמדתי למתכת, כדי לא להיפגע מהירי על הטנק. כל חיילי החי"ר המצרי באזור מיקדו את כוונותיהם על הטנק. לרגע היה נדמה לי, שאחד הטנקיסטים השתלט על הטנק ועל הסמג"ד, ושהטנק מתחיל לשנות כיוון. אבל אז ראיתי עמוד אש, להבה ורסיסים. נפגענו שוב. טיל נכנס לתוך הצריח וטיל שני נכנס לממסרת המנוע שמעליה שכבתי. שוב הכול בער סביבי. הייתי מטושטש. אך קלטתי, שאם אני יכול לחשוב סימן שאני חי. התגלגלתי ונפלתי מסיפון הטנק לצידו ונשכבתי על החול.

בדקתי את עצמי. שוב האיר לי המזל פנים. זו הפעם המי-יודע-כמה שאני ניצל מפגיעה ישירה. 'אולי יהיה טוב,' חשבתי. הצרור הארוך שחדר לחול שלידי והעלה ענן אבק הבהיר לי, שהפרשה לא הסתיימה. העוזי שלי נעלם בסערת הנפילה מן הטנק ולא היה בידי כל כלי נשק כדי להתגונן.

מולי ראיתי שוחה. קפצתי לתוכה. ליד השוחה המשיך הטנק לבעור בקול מחריד. שכבנו כמה טנקיסטים בשוחה. חלק מאיתנו היו פצועים. היו לנו שני עוזים וכמה מחסניות. נערכנו להדוף באמצעותם את ההסתערות ההמונית שנערכה עלינו. השטח בער כולו וראיתי בעיני רק דם ואש אדומה, שנראתה כמו בד אדום המתנפנף מול השור בזירה.

מסביב היו כל הטנקים שלנו פזורים מפויחים בשטח. סביבם נראו גופות הטנקיסטים, שחלקם נהרגו בעת הפגיעה בטנקים, וחלקם על ידי אנשי החי"ר המצרי ברגע שקפצו מן הטנקים הפגועים, או ניסו להימלט מן השטח. בינתיים מצבנו לא היה טוב באופן משמעותי ממצבן של הגוויות שהיו פזורות לידינו.

היינו מכותרים.

הסמג"ד ואיש צוות נוסף, שניסו לצאת מן השוחה, נהרגו מייד. המצרים הסתערו עלינו. 'איפה הם למדו להילחם כל כך טוב?' הירהרתי. הבחנתי, שקצין הולך בראש החיילים המצרים המכתרים אותנו, ותמהתי על כך, שהקצין המצרי הוא זה שצועק 'אחרי!'. כמה מחלקות חי"ר סגרו עלינו משלושה עברים. התחמושת אזלה. 'חברה', אין ברירה אלא להרים ידיים ולהיכנע,' צעק אחד הטנקיסטים.

'לא, אולי נברח ויחלצו אותנו,' צעק אחר. כששבתי לארץ התברר, כי לא היה מי שיחלץ אותנו.

ההתקפה על השוחה החלה. המצרים הטילו רימון, שהתגלגל והתפוצץ אך לא גרם נזק. כמה חיילים מצרים הופיעו מעל השוחה. טמנתי את ראשי בחול וניסיתי להתעלם מהנעשה סביבי. הרהורים נוגים חלפו בראשי: 'איך יקבלו שוש והמשפחה את הידיעה שנהרגתי?'

הרמתי את ראשי ובחנתי את המצב. גיליתי, שאנשי צוות הטנק שלי, מנדי ומסלו, לא היו שם. בשובי התברר לי, שמסלו ברח לכיוון אחר, וכיסה את עצמו בחול יחד עם המ"פ שמילו הפצוע. עם רדת החשיכה הם זחלו בחול והצליחו להגיע לכוחותינו ב'חווה הסינית'. מנדי נפצע בפניו מהפגיעה בטנק שלנו ונפגע ברגלו בטנק הסמג"ד. כאשר גררו אותו לשוחה פגע בו קליע. הוא התרומם ואז פגע בו קליע נוסף והכריעו. הללי זרק חלקים מהעוזי שלו על המצרים המסתערים, מכיוון שאזלו לו הכדורים. לפתע הוא זינק החוצה. שמעתי צרור ארוך והתכווצתי. כשחזרתי סיפר לי מסלו, שהיה עד לכך, שהללי זינק מן השוחה, ונלחם בקרב פנים-אל-פנים עם קצין מצרי בידיים חשופות. חייל מצרי ירה בו והרגו. על גבורתו זו הוענק להללי עיטור העוז.

החלטנו לרוץ ולנסות להגיע אל אחורי הטנק הבוער, להוריד ממנו את המקלע, שנראה תקין, להתארגן ולהשיב אש. זינקנו מן השוחה אחד אחר. רצתי בין הכדורים, שפיזזו בין רגלי. כשהגעתי אל אחורי הטנק ראיתי מולי כיתת חיילים מצרים עם ציוד ונשק מלא. צנחתי על החול בייאוש. המצרים ירו עלינו. באופן אינסטינקטיבי הרמנו ידיים. הלם...".

אחרית דבר: לאחר נופלו הועלה יגאל הללי לדרגת סמל, והוענק לו "עיטור העוז" על גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. וזה נוסח תעודת העיטור: "ביום 21 באוקטובר 1973, בעת הקרב על מערך "מיסורי", נפגע הטנק, שסמל יגאל הללי ז"ל לחם עליו. יחד עם אנשי צוות של טנקים נוספים שנפגעו, תפס עמדה במרכז מתחם מצרי, וניהל אש עם כוח מצרי עדיף, שסגר עליהם. כאשר נגמרה התחמושת והמצרים כיתרו את החיילים, הסתער סמל יגאל הללי ז"ל על המצרי הראשון, שהגיע לעמדתם, בידיים ריקות. במהלך המאבק נפל. סמל יגאל הללי ז"ל גילה אומץ לב, עוז רוח וגבורה בסרבו ליפול בשבי המצרי". יגאל הללי הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.