קטע מהספר "בשבי המצרי"/ אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמ"ר דוד רשלבך

דף הבית >> מאגר כתבות ראשיות >> קטע מהספר "בשבי המצרי"/ אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמ"ר דוד רשלבך
קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לזכר סמ"ר דוד רשלבך ז"ל
מאת: אבי וייס, 11.4.21 ,07:30דוד רשלבך ז"ל

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגןניסן כץ   ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600  ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 


לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאןקטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.


לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאןקטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט הובא  - כאןקטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

לרגל 
 יום הכיפורים תש"פ ו-46 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאןקטע מתוך פרק ח' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, טען-קשר מגדוד 409, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 במתחם "טלוויזיה" לבלימת האויב בגזרה המרכזית בסיני.

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"פ, הובא - כאןקטע מתוך פרק ד' בספר, שמתאר חלק קצר מסיום יום הקרב ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", לזכר סמל יגאל הללי ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בקרב זה של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" (בן 23 בנופלו).

לרגל יום הכיפורים תשפ"א ו-47 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאןקטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת הימים השלישי, השישי והשמיני בכלא עבסייה, לזכר סרן מאיר אלפרט ז"ל, מ"מ בגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 25 בנופלו).

כעת, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"א, מובא קטע קצרצר הפותח את העמוד הראשון של הספר, ולאחר מכן קטע מתוך פרק י"א בספר,שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר דוד רשלבך ז"ל, תותחן טנק בגדוד 410, שנהרג (בן 20 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית".

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.

"הנפילה בשבי

21 באוקטובר 1973, אחר-הצהריים. מתחם "מיסורי" באזור "החווה הסינית".

החיילים המצרים הורו לנו להתקבץ, והחלו לירות בין רגלינו וליילל כאילו הם בעיצומה של פנטזיה. כמו בחלום בלהות, הופיע מבעד לפתח הטנק הפגוע של הסמג"ד ראשו המפויח-השרוף של רשלבך; על גבורתו זו הוענק לסמ"ר דוד רשלבך עיטור העוז. הוא החזיק רימון בידו. "אל תזרוק אותו, היכנע!" צעקנו לעברו. אבל רשלבך היה הגיבור של הרגע האחרון. הוא התרומם והשליך את הרימון לעבר החיילים המצרים. הרימון התפוצץ בחול הטובעני ולא גרם כל נזק. צרור ארוך ומדויק הבהיר לנו סופית מי שולט בשטח, והראש המפויח צנח אל מעמקי הטנק הפגוע...".

"השיבה הביתה

16 בנובמבר 1973

כשיצא מהחדר הקצין המצרי, איש הבשורה הטובה, היינו כולנו המומים, נפעמים ונרגשים. אולם, פלתר חזר עד מהרה לעצמו ולגישתו הפסימית וקרא: "אני לא מאמין לו עד שאני רואה את אשתי בטווח אפס". היו שהאמינו, כי יוציאו אותנו עד סוף השבוע הבא, והיו שסברו, כי זה עין של חודש. חוץ מפלתר, שטען כי "עובדים עלינו", היינו כולנו אופטימים ובליבנו פיעמה התקווה, שהשחרור אכן קרוב.

שכבתי במיטה ולא יכולתי לעצום עין. דמויותיהם של שוש ובני המשפחה צפו מול עיני. החלטתי, כי אם אחזור בקרוב לארץ, אכתוב יומן על קורותי במלחמה ובשבי כל עוד הזכרונות טריים, וכי אספר לכולם על מה שאירע במלחמה בתקווה שיעמידו לדין את האחראים למחדלים.

ב-3:00 בלילה (ידעתי את השעה לפי שעוניהם של הרופאים), הביא חייל מצרי פיג'מות פסים חדשות ועטופות בניילונים. לכל אחד ניתן לבחור את הצבע שנראה לו. הפיג'מות האלה הזכירו לי את עצורי מחנות הריכוז במלחמת-העולם השנייה. קיבלנו גם סנדלי גומי חדשים במקום אלה של בית הסוהר, שאותם החזרנו. מסרתי חזרה רק סנדל ימני.

החיל המצרי, שהיה חתום על הציוד, שאל אותי היכן הסנדל השני. הסברתי לו, שהסנדל נשאר בתא שבו הייתי כלוא קודם לכן. הוא לא הבין את דברי. כשהאחראי ספר את הסנדלים שהוחזרו ונוכח לדעת, שחסר סנדל הוא התווכח בקולי-קולות עם החייל. התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק למראה שני חיילים הסופרים שוב ושוב את הסנדלים ואינם מצליחים לפענח את תעלומת הסנדל החסר. האחראי הכה את החייל ושלח אותו בכמה בעיטות החוצה.

בשעה 4:00 הופיע סמל מצרי ובידו רשימה מודפסת. הוא קרא את שמות כל הנוכחים בחר מלבד שני טייסים, שמצבם היה קשה יותר. הוא קרא את שמי: "איברהים משה וייס". מכיוון ששם אבי אליהו, תיקנתי אותו והוא ציין זאת לפניו.

כעבור כמה דקות נכנס מפקד בית החולים והודיע, שהאנשים המופיעים ברשימה יצאו בבוקר לישראל. הוא יצא והותיר אותנו נרגשים לשמע הבשורה המשמחת. שני הטייסים הפצועים שתקו בעצב. ניסינו לנחמם והסברנו להם, כי הם זקוקים כנראה לטיפול רפואי נוסף וכי הם יחזרו זמן קצר אחרינו.

פלתר עדיין טען, ש"עובדים" עלינו, והוסיף שלא יאמין לכל זאת עד שהצלב האדום ייקח אותנו לארץ. דיברנו על אפשרויות החזרה. הרוב היו בדעה, שנטוס דרך קפריסין. לאחר מכן התכנסנו בתוך עצמנו. כל אחד ניסה לתאר לעצמו את רגע הפגישה עם יקיריו.

לאחר כצי שעה נכנס לחדר קצין וחילק לנו טופס מודפס בעברית, שבו נאמר: "הנני מצהיר בזאת, שאין לי טענות כלפי שלטונות מצרים. היחס אלי היה הוגן בהתאם לכללי אמנת ז'נבה. זכיתי לטיפול רפואי מסור ללא דופי".פליכס פלשנר התלוצץ ושאל: "חבר'ה, יש מישהו שאינו רוצה לחתום על הטופס?" היה זה רגע מאושר.

התעלינו מעל הכאב, השפלה, הזעם והתוגה, שליוו אותנו בתקופת השבי, חתמנו במהירות על הטופס והחזרנו אותו בחיוך לקצין. פלתר חתם על הטופס, אך המשיך לדבוק בטענתו, שהמצרים "עובדים" עלינו.

בשעות הבוקר ירדנו למטה. ברדתי במדרגות חשתי כאבים חזקים ברגל ימין. "מוזר" חשבתי, "הרי זו הרגל הבריאה שלי". מיששתי את הקרסול הכואב, והרגשתי שהוא רך מאוד ונפוח. עתה צלעתי בשתי רגלי.

אחד המצרים הכריז: "איברהים משה וייס", עניתי "כן" ללא היסוס. חששתי לתקן את השיבוש בשם האב, שכן הבנתי, כי חלה טעות, וכי קיים אדם אחר בשם זה, המועמד לשחרור. גם המספר האישי לא התאים לשלי, אך לא היה אכפת לי, העיקר היה לצאת משם.

בארץ התברר לי, שיום לפני הגעתי, חזר לארץ שבוי אחר, ששמו אברהם וייס. הוא גרם לבהלה בקרב בני משפחתי. באחד מעיתוני הבוקר נכתב, שאברהם וייס הגיע ביום ה'. אחד מקרובי בא לבקרני בבית החולים, הזדעזע לראות "אברהם וייס", שכלל לא דמה לי והתעלף.

הובלנו במהירות. בזרועי אחז חובש מצרי. לאחר מסע קצר הוסר הכיסוי מעל עיני וראיתי את עצמי עוד בפתחו של אוטובוס בכניסה לבית הסוהר. מפקד בית הסוהר לחץ את ידי. חייכתי אליו קלושות ועליתי על האוטובוס. התחלתי להרגיש שהשחרור אמיתי.

נסענו דרך הרבעים העשירים של קאהיר. בכל מקום היו שלטי פרסומת, והבתים היו צבועים בגוונים אדמדמים וצהבהבים. הארכיטקטורה לא מצאה חן בעיני. הכבישים שעליהם נסענו היו רחבים - ארבעה מסלולים לכל כיוון. לפני האוטובוס שלנו דהרו אופנועי משטרה צבאית ומאחורינו נסעה משאית עמוסה בחיילים. התבדחנו עם השומרים המצרים.

שמואל קלוש התפלל בדבקות. באחד המפקדים שמעתי את שמו של קלוש, שפניו היו מוכרים לי, ולא זכרתי מהיכן. הוא ציין, שמקצועו סמל דת, ולא הבנתי כיצד הוא הגיע לשבי המצרי. תיארתי לעצמי, שהיה באחד המעוזים ביום הכיפורים לשם ארגון תפילה בציבור. באחת הנסיעות, בימים הראשונים לשהותנו בשבי, שבה התאכזרו אלינו המנצרים, שמעתי שמישהו לוחש: "חבר'ה, תדעו שאני סמל דת". לא הבנתי מדוע מישהו לוחש את הדברים האלה וסברתי, שהוא מנסה לעודד אותנו.

השיירה הגיעה לשדה התעופה. עצרנו ליד מטוס 'סוויסאיר', שעליו היה סמל של הצלב האדום. פלתר עדיין טען, שתוך כמה דקות יחזירו אותנו. השתהינו דקות ארוכות באוטובוס וחשש-מה התגנב ללב, שמא זו אכן הצגה.

אולם, לבסוף נפתחה דלת האוטובוס ואנחנו ירדנו וצעדנו לעבר המטוס. בדרך, משני צידינו, עמדו מאות חיילים וקצינים, שחייכו אלינו. למרות הכאבים החזקים ברגלי טיפסתי בקלילות על המדרגות. שתי דיילות חינניות השכיבו אותי על אלונקה, אשר היתה מכוסה בשמיכות, שעליהן האות "צ". התרגשתי מאוד למראה השמיכות האפורות של צה"ל.

למטוס עלו גם שבויי מלחמת ההתשה. לא האמנתי שאלה שבויים. הם עלו בבגדים אזרחיים, ושערותיהם היו ארוכות. הם העלו איתם אל המטוס, עשרות חבילות, מזכרות ואפילו חתולים ותוכיים. קריאות שמחה פרצו מפינו. התחבקנו והתנשקנו זה עם זה, שבויים ותיקים עם שבויים טריים. טייסים, שהיו בקבוצה שלנו בבית הסוהר, נפגשו לראשונה על אדמת מצרים עם טייסים לא ראו כמה שנים.

פלתר ישב בצד מהורהר. "קודם כל", אמר, "לא בטוח שהמטוס ימריא. שנית אם ימריא עלולים לירות עליו טילי נ"מ ולהפיל אותו. שלישית, אפשר ליפול לתוך היום. רביעית, המטוס עלול להתרסק בעת הנחיתה. עד שאני לא רואה את אשתי מטווח אפס אני לא חוגג".

הבטתי מסביב ולא ראיתי את נרקיס בקבוצה שבמטוס. חשבתי על נרקיס המ"פ, שמרגע נפילתו בשבי הודיע לנו, שהוא לוקח על עצמו את אחריות לכך. הוא עבר עינויים מזעזעים, שכלו עקירת ציפורני הרגליים. כל תקופת השבי הוא סבל מהרעלת קיבה ומכאבי שיניים, אך לא הוציא הגה מפיו. הוא שמר על מצב רוח מרומם ועודד את החבר'ה ברגעים הקשים.

לפתע התרומם קלוש ממקום מושבו וצעק: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום זה". כולנו השבנו בגרון ניחר "אמן!" קלוש המשיך והודיע: "ברגע זה אני מסיים את תפקידי כסמל דת, וחוזר לתפקידי האמיתי - מפקד טנק".

לתדהמתי התברר לי, שקלוש היה בפלוגה שלי. הוא היה בטנק הסמל בחניון הלילה הפלוגתי של 4 טנקים כשחזרנו מ"אפריקה" לגדה המזרחית ב-18 באוקטובר. קלוש היה בשוחה בעת הכניעה ב"מיסורי". מכיוון שנפצע מרסיסי רימונים ברגלו, לא יכול היה להימלט והעמיד פני מת. בילה זחל לעבר הכוחות שלנו, אך בבוקר נתפס על-ידי המצרים והמציג את עצמו כסמל דת. למעשה, קלוש שיחק את תפקיד סמל הדת בצורה כה נפלאה, עד כי לא רק אני אלא גם המצרים האמינו לו. מכיוון שהמצרים סברו, כי לא השתתף בקרבות ונשא בתפקיד דתי בלבד, הם פגעו בו פחות מאשר ביתר השבויים.

לקול הקריאות "היי הופ", התרומם המטוס..."

"עיטור העוז" - לאות ולעדות כי סמ"ר דוד רשלבך גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש:
עיטור עוז לדוד רשלבך ז"ל
 
הספר בשבי המצרי



 
 
Bookmark and Share