קטע מהספר "בשבי המצרי"/ אבי וייס עורך טלקום ניוז לזכר סמ"ר אליהו פורמן

קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לזכר סמ"ר אליהו פורמן ז"ל
מאת: אבי וייס, 1.5.22 ,07:30

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו בחטיבה 600 של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי".

בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגן ניסן כץ  ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, ו-43 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מגדוד 410, מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 

לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.

לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט הובא  - כאן, קטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

לרגל יום הכיפורים תש"פ ו-46 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ח' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לזכר סמ"ר שמעון ועקנין ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, טען-קשר מגדוד 409, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 במתחם "טלוויזיה" לבלימת האויב בגזרה המרכזית בסיני.

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תש"פ, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ד' בספר, שמתאר חלק קצר מסיום יום הקרב ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", לזכר סמל יגאל הללי ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בקרב זה של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" (בן 23 בנופלו).

לרגל יום הכיפורים תשפ"א ו-47 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת הימים השלישי, השישי והשמיני בכלא עבסייה, לזכר סרן מאיר אלפרט ז"ל, מ"מ מגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 25 בנופלו).

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"א, הובא - כאן, קטע קצרצר הפותח את העמוד הראשון של הספר, ולאחר מכן קטע מתוך פרק י"א בספר,שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר דוד רשלבך ז"ל, תותחן טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 20 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית".

כעת, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ב, מובא קטע מתוך פרק י' בספר, שמתאר חלק מימי המפנה בשבי המצרי לפני השיבה הביתה, לזכר סמ"ר אליהו פורמן ז"ל, סטודנט בטכניון חיפה, טען-קשר בגדוד 410, שנפל בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית" (בן 23 בנופלו).

"המפנה

...14 בנובמבר 1973
...בשעות אחר-הצהריים הבחנתי בכמה קצינים, שנכנסו לבית הסוהר. הם עיינו בחצר בכל מיני דפים. לפתע נכנס לתאי ג' החובש והוציא אותי החוצה. הוא הוביל אותי לחדר המפקדה של בית הסוהר, והמתנתי ליד החדר עם ששה שבויים נוספים. מישהו שאל מה שלומי ואני עניתי, כי יש לי חום וכי פצעי פתוחים. כולנו הובאנו לשם על ידי ג'. עינינו נקשרו והוצאנו מבניין בית הסוהר. הגענו כנראה לבית החולים של בית הסוהר הצבאי, ושם הורדו הכיסויים מעל עינינו. הורו לנו להתפשט, וקיבלנו לבנים חדשים ובגדי כותנה בהירים, שהיו כנראה פיג'מות של חולים.

הוכנסתי לחדר, שבו היו מיטה ושידה. נשכבתי על סדינים לבנים בין שתי שמיכות. החדר היה נקי יחסית לתאי הקודם שורץ הפשפשים. כעבור זמן קצר נלקחתי למקלחת ושוב ניתנו לי לבנים נקיים. היתה זו המקלחת הראשונה על אדמת מצרים. הייתי מכוסה שכבות של לכלוך, שבקושי ניתן היה לקלפן. המים היו קרים ונקיים, והמקלחת היתה מרעננת.

לאחר מכן הגיע קצין מצרי בכיר, שבדק את פצעי. הוא נתן הוראה לובש לחבוש אותי. לא ידעתי מה גרם לשינוי לטובה ביחס אלינו. תיארתי לעצמי, שהצלב האדום עומד להגיע לביקור. הבנתי שהועברתי לבית החולים הודות להמלצתו של ג'. בארוחת הערב נתנו לי להשתמש בסכין ובמזלג והתחלתי להרגיש מחדש כבן-תרבות. הערב ירד, ודלת הברזל של החדר ננעלה עלי לאחר שהחובש המצרי ערך חיפוש יסודי על גופי ובמיטתי. נעמדתי על המיטה והבטתי מבעד לחלון המסורג החוצה. שומרים מצרים פיטרלו סביב הבניין. מאחת הקומות העליונות בקעה כל כמה דקות קריאה נואשת "דוקטור! דוקטור!", אך החולה הסובל לא קיבל כל מענה. הוא צעק עד שגרונו ניחר ולאחר מכן השתתק.

15 בנובמבר 1973
עם שחר הוציאו אותי לחצר והושיבו אותי על כיסא מול צלם מצרי. הצלם צילם אותי (כנראה ל"אלבום הפושעים"). נעצתי מבט תקיף בעדשת המצלמה וניסיתי לשבת זקוף חרף מצבי הגופני הירוד. לאחר מכן נשכבתי בחצר, שהיתה מלאה בחיילים מצרים. הם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. ממש הוצגתי שם לראווה. בחצר היו גם חיילות מצריות שמנות, שהיו כנראה אחיות בבית החולים. לאחר זמן מה הוחזרתי לחדרי.

חייל מצרי החל לשטוף את המסדרון והחדרים. כשהוא הגיע לחדרי הוא בירך אותי לשלום. הוא פנה אלי בערבית ושאל כמה שאלות. ידעתי לענות רק את שמי: "איברהים אליהו וייס", ואת דרגתי - "עריף". את השאלה השלישית לא הבנתי. הוא ניגש אל הקיר וחרט בעיפרון ציור של טנק ושאל "אנתה דבבה?" הבנתי, שהוא שואל אם אני טנקיסט. עניתי לו בחיוב, והמחשתי לו באמצעות ידי כיצד אני יורה כשאני נמצא בטנק. פרצופו נעשה סר וזעף והוא שאל, האם הרגתי מצרים רבים. כדי להימנע מבעיות ולהרגיע אותו אמרתי לו, שלא הרגתי אף אחד. חרדתי לגורלי אם אספר לו, שמאות מצרים החזירו את נשמתם לבורא מפגיעת הפגזים שיריתי. הוא הביט בפצעי. הסברתי לו, שהפצעים הגרמו כתוצאה ממכות קשות. כאשר הוא הבין, שפצעי נגרמו עקב עינויים, הוא חייך בשביעות רצון, לחץ את ידי ויצא. כך הסתיימה השיחה הארוכה ביני לבין החייל המצרי, שהתנהלה בנפנופי ידיים ללא כל מתווכים.

בשעות אחר הצהריים החלה תכונה רבה בכל בית החולים. שמעתי, שמנקים את המסדרון וחיילים רצו הנה והנה. לחדרי נכנסה קבוצה של קצינים, ששוחחו איתי על נושאים פוליטיים. הם אמרו, שהם מוכנים לבוא לטייל בתל אביב אם אני אהיה מוכן לבוא לטייל בקאהיר כשיבוא שלום. אולם, התנאי שלהם לשלום היה "החזרת כל האדמות הכבושות". גם בחקירות קודמות נשאלתי כמה פעמים למי שייך חצי-האי סיני. כדי להשביע את רצונם עניתי שסיני שייך למצרים.

בשעות אחר-הצהריים הוצאנו שוב, ששת השבויים, מהתאים. לאחר מיון הוכנסתי לחדר, שבו היו כמה מיטות. נשכבתי על המיטה והבטתי בנעשה. אחים וחיילים מצרים התרוצצו בחדר, ניקו את הרצפה, פרשו סדינים נקיים על המיטות, ופתחו לכל אחד תיק רפואי. החיילים יישרו את המיטות בקו ישר, ונראה היה, שהם מכינים את "מסדר המפקד". ייחסתי את התכונה הרבה לביקור צפוי של הצלב האדום...

...הערב ירד, והחובשים המצרים המשיכו במלוא המרץ בהכנות לקראת "מסדר המפקד". לחדר נכנס מפקד ביצת החולים והודיע לנו, שאישיות מצרית בכירה עומדת לבקרנו. התלווה אליו גלב שגילח אותנו. אחד החובשים הלך בעקבותיו וגזז את הציפורניים. הרגשתי היתה טובה. שעות הפחד והאימה חלפו. העזנו להתלחש זה עם זה משום שידענו, כי עתה לא יכו, או לא יהרגו אותנו.

החובש שנתן לי בזמנו "טיפול רפואי" וגרם להופעת חלק מן הזיהומים ברגלי, הסתובב עתה בשחצנות בבית החולים כשדרגות רב"ט על כתפיו ומשטמה בעיניו. למרות שניתנה לו כנראה הוראה להיות חביב כלפינו, הוא לא היה מסוגל להסתיר את שנאתו. אי-אפשר לעקור בן-רגע שנים של תעמולה ארסית והסתה...

...לחדר נכנס קצין מצרי ופקד עלינו להתקלח פעם נוספת ולהחליף שוב לבנים. מחאותינו, כי התקלחנו זמן קצר קודם לכן, נפלו על אוזן אטומה. החיילים ליוו אותנו אחד אחד ובדקו, שאנחנו אכן מתקלחים במים הקרים ומחליפים לבנים. המצרים תפסו שיגעון לניקיון. לא היה אכפת לי להתקלח פעם נוספת תוך זמן קצר לאחר ימים ארוכים של זוהמה בעת המלחמה ובימי השבי.

הפעילות הקדחתנית נמשכה בכל שעות הערב. לאחר חצות הגיע שוב מפקד ביתה חולים והתנצל על כך, שהאישיות הבכירה לא יכלה להגיע. פלתר שאל אותו, האם היה זה שר המלחמה, והוא ענה בחיוב. פחדתי, שההצגה נגמרה ושיחזירו אותי לצינוק הבודד שורץ הפשפשים, אך באותו הרגע נכנס קצין מצרי בלבוש אזרחי והודיע לנו, כי בקרוב יחלו חילופי שבויים וכי אנחנו נצא בקבוצות לפי רשימות. ההתרגשות היתה גדולה. דמעות נקוו בעיני. התקשיתי להאמין למשמע אוזני - השחרור קרב ובא! קיוויתי, שאהיה בין הראשונים שיצאו הביתה".
 
אחרית דבר: ב-21.10.1973 הסתער אליהו עם יחידת השריון שלו על מוצב "מיסורי" מצפון ל"חווה הסינית", בניסיון להרחיב את ראש הגשר, שבהקמתו כבר נטל חלק, לאחר שהשתתף בקרבות כבדים בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. בקרב על "מיסורי" נפגע הטנק ששימש בו טען-קשר והוא נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה אליהו פורמן ז"ל לדרגת סמל-ראשון.