פרק ג' בסדרה: חשיפת סיני ליבל ופרשת עו"ד נגה רובינשטיין ומה יש למשרדי התקשורת, המשפטים ונציבות שירות המדינה להסתיר, עד כי הם לא בוחלים בשום אמצעי כדי להסיט את סיני ליבל מדרכו לחשיפת האמת על קשרי "הון שלטון" ושאר מעשים פסולים. בפרשיות מעורבים שרים, מנהלים בכירים ולא מעט עורכי דין. 
מאת: אבי וייס, 1.2.14, 17:45

בכתבה זו נרים (חלקית) את המסך מאחרי התעלומות, שפיזרנו לאורך החודשים האחרונים, ונחשוף מי הוא "העבריין", שנחשד בהתנכלות ובגניבת הטסות של גלגלי מכוניתה של עו"ד נגה רובינשטיין, לשעבר היועצת המשפטית של משרד התקשורת וכיום שותפה במשרד עורכי דין מהבכירים במדינה. החוט המקשר בין כל הפרשיות הוא מושבניק, קצין בכיר (במיל. בצה"ל. בכתבה כאן ניתן לראות תצלום בו הוא מקבל את דרגות האל"מ - אלוף משנה, מהרמטכ"ל בני גנץ), שלא נרתע, פעם אחרי פעם, לחשוף את הנעשה בתחום "החם ביותר" בעולם התקשורת: קשרי "הון שלטון". הוא לא נרתע מלחשוף כיצד הבכירים והבכירים מאוד "מחפים" אחד על השני, כדי שזה לא יתגלה, באמצעות תרגילים משפטיים מגוונים, תוך רמיסת ותחמון אין ספור חוקים, שיש בספר החוקים של של מדינת ישראל.

למה הם עושים זאת? תשובה בסוף הכתבה. למי שמתעניין, חלק א' של הסדרה פורסם כאן וחלק ב' פורסם כאן. 

אקדים ואדווח לקוראים הסקרנים, שתשובות מהנוגעים בדבר לא קיבלתי, לא ממשרד התקשורת, לא ממשרד המשפטים, לא ממשטרת ישראל ולא מעו"ד נגה רובינשטיין. למה? תשובה בסוף הכתבה. נציבות שירות המדינה השיבה די בלקוניות, שאת מה שיש להם להגיד הם יגידו בבית המשפט (דהיינו: בבג"ץ), העוסק בנושא זה בעצם הימים האלה (בג"ץ 65011/13).

פרשת עו"ד נגה רובינשטיין - מה יש למשרד התקשורת ומשרד המשפטים להסתיר?
אזרח (בשם סיני ליבל), עתר במחצית 2013  לממונה על היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים וטען כי הן משרד התקשורת והן משרד המשפטים לא ממלאים את הוראות "חוק חופש המידע" לעניין שתי הבקשות של סיני ליבל מהמשרדים הללו:
א. דו"ח היבטי מנהל בלשכה המשפטית במשרד התקשורת בתקופת עו"ד נגה רובינשטיין.
ב. טיוטת בקשה לוועדת ההיתרים, שהעבירה עו"ד נגה רובינשטיין ביום 23/10/2011 (10 ימים לפני שפנתה לוועדת ההיתרים בה ביקשה - ובסוף קיבלה - חודש צינון בפועל בהסכמת ותמיכת נציב שירות המדינה), למשנה ליועמ"ש (ליועץ המשפטי לממשלה), אז, עו"ד מלכיאל בלס.
 
תלונותיו נמצאו מוצדקות - וחרף זאת לא התקבל מענה לבקשות המידע, עד עצם היום הזה!
 
אם נקדים את המאוחר לעניין הבקשה ממשרד המשפטים: בהחלטת ועדת ההיתרים (4530-11-11), שקבעה לעו"ד נגה רובינשטיין חודש צינון בפועל, מתוארת בסעיף 6 שם הפגישה הבאה:
".... בה היה מעורב משרד עוה"ד הנ"ל, כגורם, שייצג את "פורום" חברות הסלולר, פלאפון ,סלקום ופרטנר, סמכות שר התקשורת היתה סמכות מייעצת בלבד ובכלל זה עורכי הדין ממשרד עוה"ד נפגשו עם המבקשת במשרדה, ביום 12.7.11, בעניין השגותיהם על ההקלות, שינתנו למפעילי התקשורת החדשים שזהותם באותה עת לא הייתה ידועה...".  
 
ונשאלות כאן השאלות, כיצד המשנה ליועמ"ש תמך רק בחודש צינון בפועל ליועצת המשפטית של משרד התקשורת המבקשת לעבור למשרד עו"ד המייצג את "פורום חברות הסלולר" - כשחוק הצינון מחייב במקרה כזה שנתיים צינון? כיצד שופט בית המשפט המחוזי בי-ם אישר את הבקשה (כשאת עמדת המדינה, ייצג בבית המשפט בי-ם, היועץ המשפטי לנציבות שירות המדינה- עו"ד רון דול)?

את האזרח "המטריד" סיני ליבל ניסו "להוריד" מהבג"ץ שהגיש, בכמה דרכים. אחת מהן הייתה בדמות תלונת סרק במשטרת מסובים, שבמסגרתה, אזרח ללא כל עבר פלילי (סיני ליבל) והתורם רבות למדינה, הוזמן ערב יום הכיפורים להסביר במשטרה למה הוא "מתנכל" לעו"ד נגה רובינשטיין ואף גונב לה את הטסות מרכבה... התרגיל הטפשי הזה נכשל. אז הם עברו לשלב ב' של התכנית, להסיט את סיני ליבל ו"להוריד" אותו מהבג"ץ בדרך אחרת -  פרשה חמורה הרבה יותר מתלונת סרק בגין הטרדה וגנבת טסות של מכונית, פרשה שאחשוף באחד הפרקים הבאים בסדרה.  

השאלות המרכזיות שלי שלא נענו עד כה:
1. שאלתי את שרת המשפטים (ציפי לבני) כדלהלן:
"האזרח סיני ליבל ביקש ממשרד המשפטים לקבל מידע מסוים המצוי במשרד המשפטים (לפי חוק חופש המידע).
המידע המבוקש לא נמסר לו (ללא כל נימוק או סיבה נראית לעין) ובעקבות כך התלונן  בפני היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים.
התלונה (של סיני ליבל) נבדקה ע"י עו"ד מוחמד קדח, עוזר לראש היחידה במשרד המשפטים, ונמצאה מוצדקת. נאמר שם במפורש, שיש להשיב לאזרח המבקש "לאלתר", כי עברו כל המועדים המנויים בחוק למתן תשובה. ההחלטה של העוזר לראש היחידה הייתה ב- 11 בדצמבר 2013.
למרות זאת, עד היום, המידע מבוקש לא נמסר.
אבקש לדעת מדוע?
כ"כ, האם אני כעיתונאי אוכל לקבל את המידע, בלי לעבור שוב דרך הפרוצדורה של הגשת בקשה ותשלום אגרה של 100 ₪ (שכן, אם גם לי משרד המשפטים לא יעביר את המידע, מה הטעם להגיש בקשה נוספת בדיוק באותו נושא ולשלם אגרה?)"

2. שאלתי את שר התקשורת (גלעד ארדן) כדלהלן: 
"בספטמבר 2013 פרסמתי (כאן) על בקשת אזרח (סיני ליבל) לקבל מידע לפי "חוק חופש המידע" ממשרד התקשורת.
המידע המבוקש לא נמסר, ובעקבות תלונת האזרח בפני "היחידה לחוק חופש המידע" במשרד המשפטים נעשה ברור ובסיומו נכתב ע"י משרד המשפטים, שתלונת האזרח מוצדקת ושעל משרד התקשורת להשיב לאזרח  "בהקדם."
ההחלטה של משרד המשפטים נכתבה ב- 2 לספטמבר 2013. אנחנו כעת בסוף ינואר 2014, ושום מידע לא הועבר, כנדרש בחוק ולפי החלטת הממונים על קיום החוק.
מי נושא באחריות במשרד התקשורת לאי קיום החוק וגם צפצוף על משרד המשפטים והחלטותיו? מי אישר את המהלך הבלתי חוקי הזה?
כ"כ האם אני כעיתונאי אוכל לקבל את המידע, בלי לעבור שוב דרך הפרוצדורה של הגשת בקשה ותשלום אגרה של 100 ₪ עבור המידע (שכן, אם גם לי משרד התקשורת לא יעביר לי את המידע, מה הטעם להגיש בקשה נוספת בדיוק באותו נושא ולשלם אגרה?)"

למה הם לא עונים?
בניגוד למנכ"ל סיפמי, טמיר אביגדור, שטוען למעשים חמורים, שנעשו ונעשים במשרד התקשורת (ראה כאן), אך לא מציג את ההוכחות לדבריו ולא מגיש אותם לברור מסודר במוסדות המוסמכים (לרבות בבתי המשפט כולל בבג"ץ), לסיני ליבל יש אוסף מרשים של מסמכים וראיות, המוכיחים (לכאורה) את דבריו, אחד לאחד. הוא מציג את הראיות הללו שוב ושוב בפני כל הגורמים המוסמכים ובפני בתי המשפט, בצורה מאוד מסודרת ורהוטה. לכן, הוא נראה כ"סכנה ממשית" לצמרת השלטון, שרוצה להמשיך בנחת ו"מתחת לרדאר" ב"קשרי הון שלטון" ולדאוג רק לטייקונים, תוך התעלמות מהציבור, בלי שהציבור ידע מכך. פרופ' ירון זליכה תאר את המצב הזה בצורה מאוד בהירה וחדה, כפי שדיווחתי כאן. 

יש כמה אפשרויות לניתוח, מדוע השרים ועוזריהם (מנכ"לים ויועצים משפטיים) לא עונים לשאלותי:

א. הם "לא סופרים אותי", בהנחה המוכרת המבוססת על המשפט: "את העיתון של אתמול עוטפים בדגים של מחר". דהיינו: אין צורך להתייחס לשאלות מטרידות של "עיתונאי קטן", כי זה לא יזיק ויישכח די מהר. הזיכרון הציבורי הוא קצר. לכן, השר גלעד ארדן מדליף (כל הזמן) מסמכים רשמיים לעיתון אחד בלבד, בשיטת "הפרד ומשול", שהמציאו הרומאים, וחושב, שאפשר להתעלם מכל שאר העיתונאים במדינה "שלא רוקדים לפי החליל שלו". כבר הודעתי לו, שהשיטה הפסולה הזו - סופה להיכשל. בנוסף, גם העיתון, שהוא מדליף לו, לא רוקד ולא ירקוד לפי החליל שלו. כך, שבכל מקרה, השיטה הזו היא כשלון מתמשך ואישי של השר.

ב. אפשר לצפצף על החוק במדינת ישראל בלי שיקרה דבר. זה יכול להקיים רק במצב בו יש יועץ משפטי לממשלה חלש ומבקר מדינה חלש. כך, צמרת משרד התקשורת הנוכחית (השר - גלעד ארדן, המנכ"ל - אבי ברגר  והיועצת המשפטית של המשרד - דנה נויפלד, בתמונה למעלה) מחפים (לכאורה, ולטענת סיני ליבל), על אי קיום "חוק חופש המידע" ומעדיפים לעבור על החוק, מתוך הנחה, שאיש לא ידרוש מהם לקיים את החוק, רק לא לחשוף את הפרטים המרשיעים של "קשרי הון-שלטון" שיש אצלם במשרד, כפי שחשפנו כאן. הקשרים הללו לא נעלמו, גם אחרי שכמה "חפרפרות" סיימו את תפקידן במשרד. להיפך, המצב נהיה גרוע יותר. 

ג. הם כנראה מניחים, שאפשר יהיה "לתחמן" גם את בתי המשפט, לרבות את הבג"ץ, כפי שזה הצליח להם לא אחת בעבר. הדוגמה הכי בולטת: "התחמון", שהביא לדחיית הבג"ץ, שהגיש סמנכ"ל בכיר מתוך משרד התקשורת עצמו, בכיר במשרד התקשורת, שרצה לראות את אחד המסמכים המרשיעים הללו ולא קיבל אותו לידיו (כפי שחשפנו בהרחבה כאן). המסמך הספציפי הזה (דו"ח המבקר הפנימי במשרד התקשורת), מוסתר עד עצם היום הזה, גם מפניו של סמנכ"ל בכיר במשרד התקשורת וגם מפני כל אחד אחר, כולל סיני ליבל וכותב שורות אלו. די ברור למה. אגב, סיני ליבל ביקש לפי "חוק חופש המידע" מסמכים אחרים, נוספים ושונים, שגם אותם מסתירים (לכאורה) היטב מפניו.

ד. הקשרים האישיים והאחרים, בין כל המעורבים בפרשה, בעבר ובהווה, הם כל כך הדוקים, שדי ברור, שאיש מהם אינו רוצה "להפיל את אבני הדומינו" - תהליך שיחל באם חס וחלילה מסמך אחד מכלל המסמכים המבוקשים, "יצא החוצה" לידיו של סיני ליבל, או לידי כל אחד אחר, שאינו תלוי בהם באופן מלא ומוחלט. 

ה. כל התשובות נכונות.

כל קורא יכול לבחור לו את התשובה הנכונה, מתוך סל התשובות האפשריות, שהבאתי בניתוח הקצר שלי כאן. אם תשאלו אותי, התשובה הנכונה היא ה': כל התשובות נכונות. ככה זה בדיוק מתנהל. בכאוס מוחלט ועבירות מתמשכות על החוק, תוך "חיפוי הדדי" של כל הנוגעים בדבר בפרשייה חמורה זו. פרופ' ירון זליכה היה מאוד ברור בדבריו ובספריו, אבל גם אותו "איש לא סופר". המשך יבוא.