הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News – "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגןניסן כץ ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, בן 25 בנופלו, מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.
ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.
ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600 ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי.
לרגל יום הכיפורים תשע"ח ולרגל 44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
כעת, לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, מובא קטע מתוך פרק ז' בספר.
הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.
הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.
29 באוקטובר 1973
"…הבוקר הגיע. הסתיים ליל נדודי שינה אפוף זכרונות קשים. לתא נכנס הסמל האחראי על קבוצת התאים. העפתי מבט בשעונו וראיתי שהשעה 5:00 ב-29 בחודש. עד כה התערבבו הימים והלילות. הזמן היה מסכת רצופה של כאב וסבל. החלטתי למנות מעתה את הימים.
הסמל שאל מי זקוק לטיפול רפואי. הראיתי לו את הפצעים ברגלי, שגרמו לי המכות, ונלקחתי ל"מרפאה".
היה זה תא קטן, שבו ניצב שולחן ועליו מעט צמר גפן, יוד, כוס וגם מספריים חלודים. ליד השולחן היו כמה כסאות. חייל מצרי הצמיד אותי בבעיטות אל הקיר, וה"חובש" המצרי רוקן פחית עם תחבושות מטונפות על הרצפה. לאחר מכן אילץ אותי לאסוף את הטינופת בעזרת פי, כשאני זוחל על הרצפה, כמו כלב…
לאחר שסיימתי לאסוף את התחבושות בשיני, הוא נטל את המספריים החלודים והחל לחטט בפצעי תוך קריעת העור ופציעתו. נשכתי את שפתי בעוצמה רבה.התהליך היה מכאיב מאוד. לסיום הוא שפך יוד על כל הפצעים והצמיד אותי לקיר בכמה אגרופים, כשפני מכוונים לקיר.
ל"מרפאה" הוכנס קובי הרופא. ה"חובש" המצרי מינה אותו לעוזר שלו ויצא החוצה. בפתח ה"מרפאה" עמד ג'ריקן מלא מים. ביקשתי מקובי שימלא במים את הכוס, שעמדה על השולחן, ושייתן לי לשתות. קובי מילא את הכוס ואני רוקנתי אותה כהרף עין.
ביקשתי עוד כוס ועוד כוס. שתיתי שלוש-עשרה כוסות. קובי הסתכל עלי כעל מטורף ושאל אם אני חבית ללא תחתית. לא הספקתי להשיב, מכיוון שחייל מצרי, אשר חלף ליד המרפאה, שם לב לכך ששתיתי.
משהבחין, כי שתיתי כמות גדולה של מים, החל להכותני. לא התאוננתי על המכות. העיקר, שהצימאון הנורא חלף לו. קובי כיסה את פצעי בתחבושות והוחזרתי לתא
…".
30 באוקטובר 1973
"…מיד לאחר ההשכמה ברמקול נשמעו צווחות מחרידות במסדרון. הבנתי שהעינויים חודשו. כמה שבויים הוכו באכזריות מחוץ לתאים. קשרו אותם סביב מוט וגילגלו אותם על הרצפה תוך הצלפות שוטים. שכבתי במיטה רועד מפחד והתכוננתי לבאות.
דלת התא נפתחה בפתאומיות. קפצנו לדום ליד הקיר והבטנו בסוהר בעיניים נפחדות. הסוהר הסתכל לתוך דלי הגומי, שעמד בפינת החדר. המראה השביע כנראה את רצונו, והוא הסתפק בכמה מכות אלה על בטנינו וכתפינו. לאחר מכן הוביל אותנו לשירותים.
בתחקיר הבוקר נכנס קצין והודיע, ששלושה שבויים נענשו משום שעשו את "הצרכים הגדולים" בדלי. הדבר אסור על-פי תקנות בית הסוהר. מובן שלא יכולנו למחות על כך, שהתקנה לא הובאה לידיעתנו ועל אי-נכונותם של הסוהרים להוביל אותנו לשירותים בעת הצורך.
לאחר התחקיר נלקחתי ל"מרפאה". קובי טען, שמצב רגלי חמור ודרש להביא רופא. הגיע רופא מצרי, שהביט בפצע המזוהם ולא ידע מה להחליט. הוא קרא לרופא בכיר ממנו. הרופא הזה סובב את רגלי כה וכה ורשם שעלי לקבל שלוש זריקות פניצילין כל יום.
"ה"חובש" המצרי תקע באחורי את הזריקה באכזריות. הבחנתי, שהוא השתמש באותה המחט שבה הזריק לכמה שבויים קודם לכן. אולם, העדפתי לקבל את הזריקות. הרגל היתה כבדה כאבן ובעור החלו להופיע סימני נמק.
באותו היום נתנו לי לגשת פעם נוספת לשירותים. שם לגמתי מים כאוות נפשי, כי הסוהר יצא ולא הבחין בכך. בבתי השימוש לא היה נייר טואלט, והיתה זו הרגשה מאד לא נעימה לבן-תרבות. היו שהשתמשו בצמר-גפן, ששימש למילוי מזרונים בחלק מן התאים. אבל אני מצאתי פתרון אחר: תלשתי את הדף האחרון מדפי התחקיר והחבאתי אותו מתחת לבגדים, כדי שישמש לי כנייר טואלט.
באותו היום חשתי, שכמות המכות הולכת ופוחתת, כנראה בעקבות הוראה מגבוה. לפנות ערב נלקחתי לחדרו של מפקד בית הסוהר. היה שם קצין, ששאל אותי אם אני מעוניין לשדר ברדיו. השבתי לו בשלילה. לא חשבתי באותו הרגע על כך, ששידור כזה יכול להקל על שוש והמשפחה, שעבורם הייתי בחזקת נעדר. לא הסכמתי לדבר נגד המדינה ברדיו של האויב.
הקצין התעניין במצבי כי נראיתי איום ונורא. הוא קרא ל"חובש", ובינתיים יכולתי לסקור את חדרו של מפקד הכלא. החדר היה מקושט בתמונות, ואחת מהן הייתה תמונתו של סאדאת, שבה הוא נראה כמעט בגודל טבעי. ה"חובש", המצרי הגיע ותקע באחורי שתי זריקות. קיוויתי שמצבי ישתפר
...".
בתמונה: אבי וייס יורד בכוחות עצמו, למרות פציעתו, אל האמבולנס, מהמטוס, שהביא הבייתה את הפצועים, מחזיק זר פרחים, שקיבל מאשת הנשיא נינה קציר.
קרדיט צילום: צה"ל
