קטע מהספר "בשבי המצרי" מאת אבי וייס עורך Telecom News לזכר סמ"ר חיים אביטל ז"ל
מאת: אבי וייס, 6.5.19 ,11:00

הפרק הפותח את ספרו של אבי וייס עורך Telecom News - "בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים – יומנו של שריונר", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-1998 ב-2 מהדורות, הובא ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ה - כאן.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ו, הובא קטע מתוך פרק ג' בספר - כאן, לתיאור נפילתו ולזכרו של מפקד הטנק סגןניסן כץ   ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, (בן 25 בנופלו), מגדוד 410 חטיבה 600, שהבת שלו נולדה בתזמון מדהים באותן הדקות בהן נהרג בקרב.

ביום הכיפורים תשע"ז, הובא קטע מתוך פרק ד' בספר - כאן, שמתאר את רגעי הקרב האחרונים עד לנפילה בשבי ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", קרב של חטיבה 600, בו נהרג (בן 25 בנופלו) הסמ"פ סרן מנדי פלד (פייביש) ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, שקטע את טיולו בארה"ב כדי לחזור לארץ ולהילחם.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ז, הובא  כאן קטע  מתוך פרק ה' בספר, שמתאר חלק מהיום הראשון בשבי המצרי, לזכר סמל מאיר טובול ז"ל, נהג טנק מגדוד 410, שנפל בשבי המצרי בקרב של חטיבה 600  ב"מתחם מיסורי" ב"חווה הסינית", והלך לעולמו (בן 26 בנופלו) בשבי המצרי. 

לרגל יום הכיפורים תשע"ח ו-44 שנים למלחמת יום הכיפורים, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ה' בספר, שמתאר את תלאות השבי, לכבוד פדויי השבי הגיבורים, ששרדו את התופת וממשיכים לשאת בגופם ובנפשם את צלקות העינויים שעברו.
 
לכבוד 70 שנות עצמאות ולרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח, הובא - כאן, קטע מתוך פרק ז' בספר, שמתאר את תלאות השבי.

לרגל יום הכיפורים תשע"ט ו-45 שנים למלחמת יום הכיפורים הובא - כאן, קטע מתוך פרק ט' בספר, שמתאר חלק משגרת היום השני של המעבר לכלא עבסייה מהכלא הקודם, לזכר סמ"ר דורון גרינוולד ז"ל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 בגזרה המרכזית, מדרום-מזרח לאיסמעיליה ומצפון-מזרח לאגם המר הגדול, ליד "החווה הסינית".

כעת, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ט מובא להלן קטע מתוך פרק י"א בספר, שמתאר חלק מחוויית החזרה הביתה מהשבי המצרי, לזכר סמ"ר חיים אביטל, סטודנט בטכניון בחיפה, מפקד טנק מגדוד 410, שנהרג (בן 23 בנופלו) בקרב של חטיבה 600 סמוך ל"מכשיר".

הספר "בשבי המצרי", שכולל 108 עמודים, נכתב בביתן 30 בבית החולים תל-השומר במהלך החודש הראשון לאחר החזרה מהשבי המצרי (במהלך דצמבר 1973), כאשר כל הפרטים היו עדיין טריים וזכורים היטב, ופורסם ב-1998, לאחר שכתב-היד היה מונח 25 שנה במגירה.

הספר הוא יומן מפורט המהווה תעודה אנושית מזעזעת, על קורותיו של תותחן טנק בקרבות מלחמת יום הכיפורים בסיני ולאחר נפילתו בשבי המצרי ב"חווה הסינית" במתחם "מיסורי". בספר תיאור אמיתי של מה שהתרחש בכלא המצרי: עינויים, מעללים נפשעים של הסוהרים, חקירות אכזריות, ואפילו הרג שבויים. זאת, מול מאמציהם של השבויים לשמור על צלם אנוש. תוך כך מתוארות גם דמויותיהם של חיילים וסוהרים מצרים וזוטות-ההווי, המחרידות והמגוחכות כאחד, של בתי הכלא המצריים.

16 בנובמבר 1973

"...לקול הקריאות "היי, הופ," התרומם המטוס ואנחנו השקפנו על קאהיר מן האוויר- עיר ענקית, היושבת על הנילוס וסביבה מדבר. הקברניט הנרגש הסביר באנגלית, כי נטוס לאורך חוף הים ישירות לתל-אביב. האחיות השוויצריות שירתו אותנו באדיבות רבה והגישו לנו משקאות וסיגריות.

קיבלנו גם חפיסות סיגריות משבויי מלחמת ההתשה עם חתימותיהם למזכרת מרגעים מאושרים אלה. התלוצצנו, סיפרנו בדיחות והחלפנו חוויות. הסתבר, שכולנו עברנו ייסורים קשים, ועמדנו בהם.

צלעתי לשירותים והסתגרתי בתא הקטן. עמדתי מול הראי דקות ארוכות כדי לעשות היכרות מחודשת עם הפנים שנשקפו אלי, שאותם לא ראיתי זמן רב. הייתי המום. מן הראי הביט אלי פרצוף קירח בעל שפם דקיק. פני היו מלאות חבורות קטנות וצלקות, ואת עיני עיטרו עיגולים שחורים.

התקשיתי להכיר את עצמי. במקום בחור בעל ממדים גדולים נשקפה מולי דמותו הרזה והשפופה של פלח מצרי. הערכתי, שאיבדתי כ-30 ק"ג בחודש בו הייתי בשבי. חשתי שאני קודח מחום, ולכן חזרתי למושבי וביקשתי מהאחיות כדורים להורדת החום. אולם אלה לא עזרו ואני המשכתי לרעוד על אף שהיה חם במטוס.

'רואים חוף' צעק מישהו מירכתי המטוס. נצמדנו לחלונות ובלענו את נוף הארץ: ירק, בתים ומגדל 'שלום', המזדקר אל-על. נשמתי עמוקות וניסיתי לשלוט ברגשותי. 'האם שוש והמשפחה יחכו לי?' הירהרתי. קלוש החליט להיות שוב סמל דת והחל להתפלל. ענינו אחריו בדבקות 'אמן!'

מעולם לא הייתי קרוב לדת, ואפשר לומר שהייתי אפיקורס מושלם, אולם ברגעים הקשים של הייסורים, כשהרגשתי שכלו כל הקיצין ושאני אמות בעינויים, מצאתי את עצמי לוחש: 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד.' גם עתה, היתה לתפילות משמעות מיוחדת.

נחתנו בשלום בשדה התעופה. הבטתי בפלתר. הפעם היה על פניו חיוך רחב ומאושר. עוד מעט יראה את אשתו מטווח אפס. גם אני הייתי מאושר. עוד מעט אראה את שוש ובני משפחתי מאותו הטווח.

גולדה מאיר ורעיית הנשיא, נינה קציר, עלו למטוס וחיבקו ונישקו אותנו. מאיר אמרה לנו, שכל העם בישראל מחכה לנו בכיליון עיניים. דמעות זלגו מעיני רוב השבויים. הרב מרדכי פירון, הרב הצבאי הראשי, חילק לנו ספר תהילים קטנטן.

הייתי מטושטש בגלל חומי שעלה. התחלנו לרדת מן המטוס. קהל רב, שנאבק בשוטרים, ניסה להתקרב אלינו. צלמי טלוויזיה ועיתונות עטו על המטוס. חיכיתי לרגע שבו ארד ממנו. החלו להקריא את השמות.

כשהוזכר שמי, נשמתי עמוקות, זקפתי את גווי, אחזתי בצרור הפרחים שקיבלתי מאשת הנשיא והחלטתי להגיע לאמבולנס בכוחות עצמי למרות החום והכאבים. ירדתי אט אט במדרגות וחייכתי אל המצלמות.

הקהל שאג משמחה ומחא כפיים. רבים בכו. הקצינה בפתח המטוס אמרה: 'ראו, כיצד כל אהבת מדינת ישראל מקיפה אתכם.' הגעתי אל האמבולנס מטושטש. חשתי חולשה עצומה ברגל וקצינה סייעה לי לעלות אליו. ניפנפתי חלושות דרך החלון לקהל שבחוץ, והאמבולנס זינק והחל לנסוע.

מייד עם תחילת הנסיעה פנה אלי אדם, שישב בתוכו, והציג את עצמו כאיש ביטחון. הוא אסר עלי לספר על כל מה שעבר עלי בקרבות ובשבי. 'החליטו לסתום לנו את הפה,' הירהרתי. חתמתי בלב כבד על טופס ההצהרה שהגיש לי. הייתי שלו ומאושר שאני בבית והחלטתי, שאכתוב במהרה את קורותי כדי שאזכור את רוב הפרטים.

קודח מחום ציפיתי לפגוש את שוש והמשפחה ותיארתי לעצמי, כי עבר עליהם סבל רב. ידעתי מהי המשמעות של אי-הוודאות הטמונה במילה 'נעדר', וחשבתי כמה קשה להיות במצב כזה תקופה ממושכת. אך העיקר שחזרתי הביתה, אמנם פצוע בגופי, אך בריא בנפשי. נשארתי שפוי.

האמבולנס חלף ברחובות ביללות סירנה, ונכנס לתחומי בית החולים 'תל השומר'. קהל עצום נדחף מאחורי המחסומים. הבטתי  באנשים וראיתי פנים מאושרות, אולם גם ייאוש ניבט בעיניהם של חלק מהאנשים שמסביב. ידעתי, שאלה הם קרובי המשפחות של החללים, או הנעדרים, שלא הופיעו ברשימות, ושלא יחזרו. הם נשארו בשדה הקרב טרף לעוף השמיים ולחיית הארץ.

ידעתי, שאזדקק לכוחות נפש עצומים כדי להתמודד עם משפחות חברי לפלוגה, שלא חזרו מן המלחמה. 'אני חי' דיברתי אל עצמי, 'אני חי, אחרי עשרים ושבעה ימים, שנראו כמו נצח, וזה העיקר'. חייכתי לקהל מבעד לחלון וניפנפתי בידי. האמבולנס עצר מול חדר המיון.

ירדתי ונעמדתי מול ההמון הרב. מעולם לא הוקפתי בשפע כזה של חיבה והערצה. לפתע, מתוך דחף פנימי לא ברור, הזדקפתי והצדעתי. ההצדעה הייתה לחברי, שלחמו בגבורה מול המצרים, בקרבות מרים ואכזריים, ומסרו את נפשם למען המדינה. הצדעתי גם לאלה שלא נותר להם אלא להיכנע והם נשבו חיים והומתו בשבי, וגם לאלה שנשבו, עמדו בייסורים והצליחו לשרוד.

צלעתי לאט לעבר חדר המיון ושם התמוטטתי מהמתח, מההתרגשות, מהכאבים ומהחום. מייד נשאו אותי אל המיטה. הרופאים בדקו ומצאו: חתכים בידיים במקומות שבהם הייתי קשור בחוטי הטלפון, פצע גדול ברגל שמאל וזיהום הדורש ניתוח מיידי ברגל הימנית הנפוחה - הרגל שסמכתי עליה ושנשאה אותי במצרים כאשר רגלי השמאלית היתה פצועה ומשותקת.

רגלי הימנית היתה תקוותי ועתה התהפכו היוצרות: דווקא רגלי השמאלית הולכת ומחלימה, ורגלי הימנית דורשת ניתוח. בצילומי הרנטגן נמצא, שכל עצמותי שלמות. זאת למרות שבימים בין 22 ובין 29 באוקטובר הטיחו אותי אין-ספור פעמים, בקיר ובסלעים, זרקו אותי ממשאית, היכו אותי באלות, במוטות ברזל, בקתות רובים ובשוטים, הכו בקת רובה על שיני ולסתי תוך כוונה לשבור אותן, הכו על צלעותי במטרה לפצחן, אך לא יכלו לי. עצמותי נשארו שלמות. אולם, הרעב, המזון הדל והזוהמה הרבה בכלא גרמו לזיהומים בגופי ולאנמיה. הניתוח נקבע לשעות הערב...".

אחרית דבר: ב-9.10.73, בצאתו לקרב סמוך ל"מכשיר", נפגע הטנק וסמ"ר חיים אביטל נהרג. סמ"ר חיים אביטל ז"ל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקריית-שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.